נתחיל בכמה נשימות ארוכות,
קצת יותר מהרגיל.
נשים לב שאין צורך במאמץ בנשימה ארוכה.
אנחנו רק מאפשרים לשאיפה ולנשיפה להימשך על יותר זמן,
ביותר עקות,
באותו קשב.
הכתפיים יכולות לנוח הרחק מהאוזניים.
האגן יכול להתרווח על הכיסא או הכרית.
האורף יכול להרפות ואף הפיים.
מוזמנים לייעצם ברקות פלג הגוף התחתון לנוח יציב.
אפשר לחוש את המרחב כולו של הגוף,
מקפות הרגליים ומגען ברצפה ועד קודקוד הראש,
דרך הבטן,
בית החזה,
הפנים והגב.
הנשימה יכולה להיות זו שמזמינה את תשומת הלב,
לשהות כאן בגוף.
גוף ותודעה יחד.
נוכחים שמים לב לזה שיש נשימה.
יש לה מקצב גם אם הוא משתנה.
יש לה עומק גם אם הוא משתנה.
ובכל רגע שנהיה בקשר עם הנשימה נוכל לשים לב למאפיינים הללו.
איתי או מהיר,
עמוק או שטחי,
עד איפה בגוף היא מורגשת.
אנחנו כמו מזמינות את עצמנו שוב ושוב להסכים להיות כאן כהתנסות,
לא כמשימה,
לא כמשהו לעמוד בו,
להוכיח משהו ולא להצטיין בו.
פשוט להיות ולשים לב למה שקורה.
אפשר לשים לב אם ישנה תחושת גוף כללית שניתן להבחין בה.
הגוף הנושם,
אולי כובד,
משקל,
דריכות או עייפות,
חום או קרירות.
איך זה מרגיש?
איך אני יודעת שזה מה שישנו?
נוכל כמו לסרוק בעדינות את הגוף מלמעלה מקודקוד הראש,
דרך המצח והפנים,
אזור-אזור,
מטה עד כפות הרגליים,
רק לציין לעצמנו בפשטות מה מורגש בכל אזור,
בין אם בשם של תחושה,
אם ישנה,
או בהבחנה של ודנה,
נעימה,
ניטרלית או לא נעימה.
רק לזהות ואז להמשיך.
אין צורך להתעכב,
אבל גם לא למהר.
לשים לב שקצב השהייה שלנו בכל אזור יש בו משהו קל וטבעי.
תוכלו לנסות לתרגל את הסריקה הזו לכמה דקות ולראות מה היא מאפשרת.
איך נוכל לזהות את סוג התחושה שישנה ואת הודנה שלה,
ולהסתפק בכך,
בלי צורך לפתור אם ישנה אינוחות או לתקן,
ובלי צורך לייצר עוד מנעימות או נינוחות איכן שישנה.
נועת השאיפה והנשיפה תמיד נמצאות איתנו גם,
כקרקע לשוב אליה.
אם יש תחושה שהלכנו לאיבוד,
בסריקה ולא ברור לנו איפה היינו או מה הרגשנו,
או אם הסריקה מרגישה לא נוחה ואפשר פשוט לחזור אל הגוף הנושם.
תחושות עם ודנה שונה יופיעו.
נוכל לשים לב אם ישנה תחושה חזקה מהסוג שאנחנו נוהגים לקרוא לו כאב,
ובדרך כלל הוא תופס את התודעה והופך לה דבר המרכזי בחוויה שלנו.
אם ישנה תחושה כזאת,
איך נוכל להתיידד איתה?
להרפות מהמאבק?
להרפות מהרצון או ההרגל?
להפסיק אותה?
להיעלים אותה?
לזוז כדי לפתור אותה?
להתייחס אליה כמו אל פשוט עוד תופעה שמתארחת כרגע בגוף תודעה שלנו.
חוויה שהיא גופנית ויש לנו יחס מנטלי ורגשי אליה.
אנחנו כמו מתקרבים אל החוויה הגופנית,
בהתעניינות והדינות.
אוסף התחושות שאני קוראת לו יחד כאב הוא לא דבר אחד.
הוא לא דבר מוצק או בלתי משתנה.
כדי לדעת את זה,
עליי לשהות עם התחושה ולשים לב אליה.
איפה בגוף נמצא?
אני יכולה כמו לחוש את הגבול או האזור.
האם זאת תחושה ממוקדת או עמומה?
האם היא חדה או זזה ממקום למקום?
האם היא דוקרת,
מעקצצת,
מקובצת,
לוחצת?
מה סוג התחושה?
ואולי יש יותר מאחת.
ואולי הן משתנות בעוצמתן או במיקום.
והנשימה יכולה לסייע לי לשים לב שישנן התחושות הללו,
הכאב.
ויש עוד התרחשויות שקורות בו זמנית.
הנשימה שכל הזמן שם והחלק בי שיודע שזה מה שקורה.
שמתבונן ומזהה.
ויכולת שלנו לראות שהתופעות הן יותר מהשם שנתנו להן.
הן לא דבר אחד,
הן לא דבר סגור ומוחלט.
הן בעצם תהליך.
הכאב הופיע ונוכח כרגע באזור מסוים ובעוצמה מסוימת.
ואני יכולה לבחור את היחס שלי אליו ואת התגובה.
יחס של אפשור,
של סבלנות,
התעניינות.
והבחירה,
הכל עוד זה אפשרי.
בלי מאבק גדול ובלי הפעלה של כוח.
אם אני יכולה לא לזוז,
לא לתקן או לשנות,
אלא לשהות עם התחושה הלא נעימה ולחוות השתנות.
יש לי גם את החופש להפעיל את החוכמה שלי,
שמזהה כאשר משהו אומר לי שעדיף שקצת תזוז.
הרצון שלי לשמור על הגוף שלי,
לא לפגוע בו.
ולהיות ערה על הסימנים שהוא משמיע ויוצר,
כמו כאב.
ואז שינוי התנוחה יכול לעשות בצורה קטנה ועדינה,
כמעט בלתי נראית לפעמים.
שינוי קל של זווית,
של רגל או אורף.
ואז האפשרות לחוות את ההשתנות של התחושה.
משהו בתנאים השתנה,
והתחושה היא אחרת.
פשוט לדעת את זה.
גם זה השתנה.
זה נכון לרגע הזה,
לנשימה הזאת?
איך זה מרגיש?
אנחנו יכולים להבחין שהתחושה הגופנית,
גם בהיותה לא נעימה או כואבת,
היא לא עוזהה לתגובה המנטלית שלנו.
זה לא חייב להתקיים ביחד.
יש לנו את האפשרות לשהות עם כאב או עם תחושה לא נעימה,
עם פחות בהלה,
עם פחות תגובתיות.
וזהו אימון,
אימון של התודעה שלא רגילה לעשות את זה.
אז גם אם עולה פחד מול הכאב או תחושה שאי אפשר יותר להחזיק את זה,
זה בסדר,
נפנה גם לעצמנו את אותה סבלנות,
את אותה הבנה שאלו תנאים ונסיבות שמתשתנים ומשנים גם אותנו.
אנחנו מלמדים את התודעה שלנו משהו שהיא לא מורגלת פה.
להיות עם תחושה לא נעימה ולא לברוח.
להיות עם תחושה לא נעימה ולדעת שהיא חלק מהתנועה של החיים ושיש לנו את המחל להיות איתה.
לדעת שיש רגעים שבהם הדבר הנכון הוא כן להגיב,
אפילו פצוזה קטנה של כף הרגל שתשחרר אותנו מהכאב ותקל עלינו להמשיך את התרגול.
וזו לא עצירה או הפרעה,
אלא חלק ממה שהתרחש והיינו בקשר איתו.
זאת לא בעיה ולא כישלון,
אלא למידה.
למדנו משהו על אזור תחושתי שהוא יותר מדי.
משהו קשה לנו לנסיעה.
ונקראת סיום הישיבה,
שוב נחזור על הנשימה,
וניקח שאיפה ונשיפה ארוכות,
רכות.
אפשר להוכיר תודה על עצם קיומו של הגוף,
שהוא בריא מספיק כדי לאפשר לנו לתרגל,
וכל החושים שלנו פועלים ומאפשרים לנו לקחת חלק בעולם,
בכל מיני צורות,
כולל הצורה הזו של התרגול.
הלוואי וכל היצורים יחיו בבריאות,
בתחושת ביטחון ובלב פתוח.
