לפני שנתחיל אנחנו נדאג שהסביבה שלנו תומכת,
שהטמפרטורה נוחה והמושב תומך בנו.
ניתן לתשומת לב,
לנחות אל תוך הגוף,
תחושה של להגיע הביתה.
ניקח שאיפה עמוקה פנימה ועם הנשיפה הבאה נעצום את העיניים.
נקשיב לצליל של הפעמון עד שהוא נעלם וניתן לו להוביל אותנו לתוך הרגע הזה,
למה שמתרחש עכשיו בתוכנו.
תשומת לב ונמלא את הגוף,
אנחנו מזמינות אותה לתחושה של המשקל שלנו שיורד למטה,
נקודת המפגש בין הגוף לאדמה,
למושב שמתחתנו.
אנחנו מודעות שאין מתח מיותר שאנחנו מחזיקות בגוף.
מודעות שהיריכה עם רפויות,
שהבטן אפשר לתת לליפו לחוצה,
שהבסיס של הגוף שלנו יציב ומתוך זה אנחנו צומחים למעלה.
עמוד השדרה מתארך בזקיפות אבל בלי מתח.
ואנחנו יכולים לבדוק שאנחנו יושבים ראש מעל מרכז גוף,
ומרכז גוף מעל מרכז הבטן,
בלי לאפשר לנשימה לזרום בקלות.
איפה אני חשה את הנשימה בצורה הכי בולטת?
אולי זה בנחיריים,
בגרון,
בריאות,
אולי בבטן.
אני בוחר בצורה מאוד מכוונת להניח את תשום את הלב על התחושה הגופנית של האוויר שנכנס,
ממלא אותי ואז יוצא.
אפשר לוודא שאנחנו לא מדמיינים ומדמיינות את הנשימה,
אלא ממש מרגישים את התחושה הפיזית של ההתמלאות וההתרוקנות.
עם השאיפה אני שם הלב שאני שואף את האוויר פנימה,
ועם הנשיפה אני שם הלב שאני נושף את האוויר החוצה.
תשום את הלב נחה על הגלים של הנשימה,
ברקות,
בעדינות.
אין צורך במאמץ או במלחמה.
כשאני נושם פנימה,
אני שם לב שאני נושם פנימה.
כשאני נושם החוצה,
אני שם לב שאני נושם החוצה.
אני אשאיר אתכם לכמה רגעים עם עצמכם,
תיהנו.
מתישהו ודאי נבחין שתשום את הלב נסחפה למחשבות,
בתכנונים,
לזיכרונו.
אנחנו נרים אותה בעדינות כמו גור שאנחנו מנסות ללמד עם חיוך פנימי קטן,
ונושיב אותה חזרה על הנשימה.
גם נזכור שכל פעם שעולה בנו איזושהי שיפוטיות כלפי עצמנו,
שאלות של הצלחה,
פשוט נבחין בשיפוטיות,
בספקות.
נתייחס אליהן באותה צורה רכה,
סקרנית,
ונחזור אל הנשימה.
איפה תשום את הלב שלי עכשיו?
מעניין מאוד,
איפה שהיא לא הייתה זה בסדר.
נשוב ונרכב על הגלים של הנשימה.
לא צריך להתנגד לקולות מבחוץ או מחשבות,
פשוט ניתן להן להיות,
לשחק.
נשאר יציבים ויציבות במידה שאפשרי לנו כרגע.
נמתח את תשומת הלב,
ניתן לה להתרחב,
נמתח אותה כמו זה יריאת בצק,
שאנחנו מותחים כך שהיא תחיל את כל הגוף.
גוף שיושב כדבר אחד בנקודת מפגש בין התודעה.
תשום את הלב והגוף,
נחוש את המשקל של הגוף,
את הטמפרטורה בחדר,
אולי את הצלילים שמגיעים אלינו ממה שאנחנו רגילים ורגילות לקרוא לו העולם החיצוני.
וכשזה מרגיש לנו נוח,
אנחנו נעקוב אחרי הצלצולה של הפעמון,
וניתן לעיניים להיפכח בקצב שלהן.
יופי,
אז כל הכבוד.
קחו רגע להודות לעצמכם,
להוקיר תודה לעצמכם שתרגלתם,
ואני מזמין אותנו במהלך היום למצוא רגעים שאפשר לרגע לשים לב לנשימה שלנו,
לגוף שלנו,
לעצור את הצורה האוטומטית שאנחנו בדרך כלל מתנהלים ביום יום.
ויהיה יום נפלא.
נתראה מחר.
