נתחיל בלשים לב לאופן שבו הגוף מונח,
כמו לעבור בקלילות אזור-אזור בגוף.
לשים לב אם אפשר להרפות,
האם נוח.
אפשר לשחק קצת עם הזווית של העורף,
של הגב,
עם המרחב שתופס האגן,
עם הזווית שמונחות הרגליים,
ולמצוא את האמצע.
אני נוח.
ליצור את הקשר עם תחושת הנשימה,
לחוש בקצב שלה,
בעומק,
ולאפשר לה להיות כמו ציר במרכז הגוף,
נותן לנו סוג של משענת,
יציבות.
גם כשהנשימה עצמה משתנה משאיפה לנשיפה,
אולי מעמוקה לשטוחה,
אין בעיה,
נקבל אותה בברכה כפי שהיא.
נשיל מעלינו רעיונות של מדיטציה כמשהו להצליח בו,
לעמוד באיזה רף שהצבנו.
נשחרר את התרגול הזה מלהיות דומה לתרגול ביום אחר שכבר היה,
או מאיזה תרגול דמיוני שטרם יתרחש.
ננער מעלינו את ההרגל להזדקק למשהו טוב יותר,
ברור יותר,
לטובת ההסכמה להיות עכשיו,
ככה,
כמו שזה.
נניח אפילו למילה מדיטציה,
לטובת המילה התקרבות,
כמו להציע לעצמנו עכשיו,
התרגול הוא להתקרב,
בהדינות,
כמו חלק מתוכי מסכים,
כמו להתכופף,
כמו כדי להתקרב לגור קטן שחושש,
או לילד או ילדה,
ליצור קשר מבלי לכפות דבר.