אז אפשר לקחת נשימה עמוקה וכשנשחרר אותה אפשר לשמוע את הצליל הזה של הנחת רווחה,
לעשות אותו בכל רעם אפשר אפילו עוד כמה פעמים ופעם גם להרים כתפיים עם השאיפה ועם הנשיפה לשחרר.
עם כל נשיפה החוצה נראה אם יש עוד שריר בפנים,
בבטן,
איפשהו בגוף שאפשר גם לשחרר אותו.
הקלה זו פעולה שאנחנו יכולים לייצר בעצמנו.
ברגע שאנחנו מרפים ממה שמכביד עלינו נולדת הקלה.
אז אם יש משהו כרגע בגוף,
בתודעה,
זיכרון,
תוכנית,
כל דבר שמכביד עליי.
אם אני יכולה להסתכל ולראות שאני קצת אוחזת בדבר הזה,
שגם אם הוא קיים במציאות עדיין התודעה שלי זאת ששמה את המשקל על הכתפיים שלי.
אם אני מניח את תשומת הלב על נקודה הכלשהיא,
אז היא בהכרח משחררת מנקודה אחרת.
כשאני מניחה את תשומת הלב על דבר אחד,
בהכרח תשומת הלב משחררת מדבר אחר.
איפה אני יכולה להניח את תשומת הלב?
שזה מטיביטי,
שזה לא מכביד עליי.
אם משהו כבד בחוויה שלי,
קשה,
זה אומר שלקחתי אותו,
הפכתי אותו לשלי,
שמתי אותו על כתפיי,
נאחזתי בו.
אפשר פשוט לשחרר?
לפעמים אפשר.
אם משהו כבד לי זה כי איכשהו הפכתי אותו לאני או שלי,
אבל שום דבר לא שלנו,
שום דבר לא אנחנו.
זה פשוט תחושות,
רגשות,
מחשבות שמופיעות ואין לנו צורך להחזיק אותן ולשים אותן על הגב שלנו,
הקלה.
אם תשומת הלב מונחת במקום אחד,
היא בהכרח מרפא ממקום אחר.
איפה ניח את תשומת הלב?
שזה יהיה מקום מטיב,
לא יוצר בי סבל,
כובד.
נחפש,
נבדוק.
ועוד כמה רגעים,
התרגול הזה יסתיים.
אפשר להקדיש את הרגעים האלה,
לשים כוונה במשך היום.
למשל,
לשים לב מתי במשך היום אני שם על עצמי משקל שאין צורך לשים אותו עליו.
אפשר לעשות את אותה פעולה בלי לשים את המשקל על עצמי.
נביצום את הלב,
לפגוש את הסביבה המיידית,
את החדר,
את המושב,
את הטמפרטורה והצלילים.
ולסיום אני רוצה לספר סיפור זן קצר.
עיקר צעיר מחזיק על גבו שק אורז כבד.
הוא עובר ליד עיקר זקן,
שאותו שק מונח לרגליו והעיקר הזקן מחייך.
העיקר הצעיר שואל את הזקן,
מה תגיד זה לא כבד לך?
העיקר הזקן עונה,
רק כשאני מרים את זה,
וכשזה מרגיש לנו נכון ואפשרי.
נפקח את העיניים.
