אנחנו מתחילים בגב ישר,
כתפיים רפויות,
נרשה לבטן לנשום,
כמו שנוח לה לנשום.
בטבעיות אפשר להרוות פנים,
מצח,
עיניים,
שפתיים,
לסק.
אם אנחנו נשנים,
ניקח את הגב התחתון אחורה,
צמוד למשנת או לכיר,
כדי לאפשר תמיכה תורה בגב התחתון.
גב ישר,
בנינוחות,
ברקות,
בלי מאמץ מוגזם,
רק כדי לאפשר נוכחות,
נוכחות ונשימה.
לרגע נקשיב לצלילים שמגיעים אלינו מסביב,
נשים לב גם לדופק והנשימה שלנו.
נרשה לעצמנו להיות כאן לכמה רגעים,
מבלי לנסות לשנות משהו,
נרשה לעצמנו להיות בדיוק כמו שאנחנו עכשיו.
יכול להיות שנשים לב למתח,
אי נוכחות בחוויה הנוכחית שלנו,
ויכול להיות שנשים לב דווקא להרפאיה ונוכחות.
מה שזה לא יהיה,
אין צורך לשנות שום דבר,
מותר להיות כאן ולהקשיב,
להקשיב לעצמנו,
לכל מחשבה שמגיעה אל התודעה שלנו,
לכל רגש שבה הוא הולך,
ולכל חוויה גופנית,
פיזית,
תחושתית,
מה שזה לא יהיה,
אפילו אין צורך להתמקד בשום דבר.
נרשה לעצמנו אפילו לא לשלוט במיקוד שלנו,
ובהקשבה הפסיבית הזאת,
כשאנחנו שומרים על גב ישר,
בטן שמותר להנשום,
כתפיים רפויות,
אנחנו מרשים ללב שלנו להרגיש את כל מה שיש עכשיו.
קצת כמו ילדים,
קצת כמו ילדים שפשוט יושבים ומרגישים את החוויה הזו של הרגע הזה,
כאילו זו הפעם הראשונה,
זה מעניין,
זה מסקרן.
מה יש פה עכשיו,
איזה מחשבות עוברות כרגע בראש שלי,
מותר לי לתת להם להיות שם,
ואני אפילו לא צריך לבדוק או להעריך אותם,
איזה תחושות משתנות בגוף שלי עכשיו,
מותר לי להרגיש אותם,
כמו ילדים,
קול חדש,
איזה רגשות.
אולי אני קצת עצוב,
אולי אני קצת פוחן,
אולי אני קצת עצבני,
אולי אני שמח,
ואולי זה כמה דברים באוזמנית.
והכל חדש,
כל מה עניין,
וקצת כמו ילד שיושב בטבע ומגלה את העולם,
ככה אנחנו עכשיו יושבים,
סתם יושבים,
לא בשביל משהו,
לא כדי להשיג משהו,
אלא סתם,
סתם בשביל לשבת פה.
ולהיות כל מה שאנחנו עכשיו,
זה בסדר,
מותר להרגיש,
מותר להקשיב ללב הזה,
לילד הזה שיושב כאן עכשיו,
מה נולד בתוכי ברגע הזה,
מה מתהווה לו מעצמו,
אולי זה נעים,
אולי זה לא נעים.
אבל זה מעניין,
להיות החוויה הזו,
להרשות לעצמי,
לחוש,
לשום מאמץ,
את מה שאני כבר מרגיש,
ופשוט להיות כאן,
לנוח בלונותה של הרגע הזה,
עם כל מה שבא והולך,
בלי סיבה,
בלי מטרה,
מותר לצפות,
מותר לחשוב,
מותר אפילו להיות סינים,
מותר לפחד,
מותר להיות כאן,
כמו ילדים,
בכל צורה שמשתנה מרגע לרגע.
מה יקרה?
מה יקרה אם אני ארשה לעצמי להיות בדיוק כמו שאני עכשיו?
מה יקרה אם אני ארגיש את מה שאני כבר מרגיש?
מה יקרה אם אני ארשה לכל המחשבות לבוא וללכת בחופשיות,
ורק ישב כאן,
בגב ישר,
כתפה עם רפויות,
ואפשר לבטן שלי לנשום כמו שנוח לה,
כמו שנעים לה?
מה יקרה?
מדי פעם מופיעה מחשבה שבודקת,
בוחנת,
האם זה נכון או לא נכון?
האם זה תואם את הציפיות שלי או לא תואם את הציפיות שלי?
האם זה נותן לי משהו או לא נותן לי משהו?
המחשבה הזאת היא ממש בסדר,
מותר לה להתקיים,
אין שום צורך לשנות אותה,
מותר לנו להיות כל מחשבה,
כל רגש,
כל תחושה,
מותר לילד לבדוק את עצמו,
לשאול את עצמו אם הוא ראוי או לא ראוי,
זה ממש בסדר,
אנחנו מרשים גם לזה להיות,
במרחב הזה של הלב מותר גם לפחד,
יש רגעים שבהם אנחנו מרגישים נינוחים,
מאוחדים,
נוכחים בתוך החוויה שאנו חווים,
ויש רגעים שבהם יש התנגדות,
ניסיון לברוח או להתנגד,
כך או כך,
זה בסדר,
מותר לנו לחוש התנגדות,
מותר לנו לחוש אחדות,
מותר לנו לחוש אחדות,
או התנגדות,
הלב הזה שנמצא כאן עכשיו מרגיש הכל,
ואין לו העדפה,
הוא כבר אהבה ללא תנאי,
אישור ללא תנאים,
לכל מה שנמצא כאן עכשיו,
בלי שום מאמץ,
זה קורה מעצמו,
הגענו אל סוף המדיטציה,
אם אנחנו רוצים אפשר להמשיך לשבת,
עד שנרגיש שאנחנו רוצים לקום,
ואפשר גם לסיים כאן,
לאט לאט,
לפקוח את העיניים,
לאט לאט,
לשחרר תנוחה,
ולהישאר תשובים ללב,
להישאר תשובים ללב הזה,
לילד הזה,
ולעצמנו.
