נוכל לאט-לאט כמו להתמקם פה ולתת לזה את הזמן,
כמו ללחוץ,
כמו לפלס דרך אם יש תחושה כזאת שאנחנו עוד בתוך היום-יום,
בתוך כל מה שהיינו איתו עד הרגע,
כל מה שקרה עד עכשיו,
בפועל או רק בתודעה,
בלב.
למרות שכבר התיישבנו זו יכולה להיות ממש כמו תנועה של התיישבות שהיא תהליך,
גם התודעה שלנו מתיישבת עכשיו.
אפשר לשים לב אם יש תחושה שהיא כבר יושבת עם הגוף,
עם הנשימה,
שיש משהו יותר הדרגתי מזה שקורה.
וגם הוא לא בהכרח בינארי.
אולי לרגע אחד יש תחושה שהיא הופ,
כבר יושבתי,
אני כבר מוכנה,
אני פה.
לרגע אחר כך קופץ משהו אחר,
איזה חוסר שקט או צורך לזוז או איזה מחשבה.
ושוב,
בתהליך שהוא קצת ספירלי,
אנחנו יכולות להזמין את התודעה להתיישב איתנו.
תודעה עם גוף,
יחד,
כאן ממש על הקריט הזו,
על הכיסא.
ממש נזמין את עצמנו לפגוש,
להכיר,
להתארח בכל חלקי הגוף שזה אפשרי וזמין.
להרגיש את הגוף במלואו,
לתת לאגן,
להתרווח.
ממש לתפוס מקום לחיים ולשוקיים,
לקפות הרגליים.
כמו להזמין את הלשימה להיות בדיוק איך שנוחה,
להיות ארוכה או קצרה,
שטוחה או עמוקה,
בדיוק כפי שהיא זה טוב.
לתת לעיניים,
לנוח על האחרפיים,
לשים לב שהלסת לא מוחזקת.
אפשר אפילו לשחק קצת עם המסוטות או השפציים,
למצוא את הנוחות,
מה שמרקח את הנשימה,
מה שמרקח את הכתפיים,
מה שמאפשר לי כמו עוד קצת להתקרב,
להיות עם הגוף,
ממש כפי שהוא.
מחמינות או הקרירות,
מה הבדלים?
הבדלים בתחושה בין נקודת מגע,
של עבר ועבר ועבר בדגל,
נעומת חלק שהוא חשוף,
אולי קצה האט או המצח.
היום אנחנו נתרגל קצת ברוח של תרגול של הלב.
מתוך האיכויות השונות של הלב שקיימות בתרגול שלנו,
במסורתי,
עושים היום בגש את זו שלא קראת תודה.
קודם כל נוכל להקשיב אם עלה איזה קול פנימי עם תגובה,
רק לצלילים האלה שנשמעתי,
המילים,
או קראת תודה.
אולי משהו בא לנו להתכווץ או אמר מה פתאום,
מה קראת תודה,
לא מתאים,
אולי לא ראוי,
אולי לא אפשרי,
אולי קול אחר בתחושת גוף.
רק לשים לב שישנה,
אם ישנה,
תגובה.
חלק בתוכנו אומר דבר כלשהו.
מה שלא תהיה התגובה הוא עדיין עם הנשינה ועם הגוף.
זה תמיד הבסיס שלנו,
גם לתרגול של האיכויות אחרות,
שלא דווקא ריכוז או תשומת לב.
בקשר לגוף ולנשימה תמיד הקרקע שלנו.
להיות עם מה שנוכח עכשיו.
אני רוצה להזמין אתכם להיות עם המילים האלה או קראת תודה ולראות מה עולה.
ולתת לעצמנו את החופש שיעלו כל מיני דברים,
תודה.
שיש לנו את האפשרות לעוד זאת על קיומם.
אלה יכולים להיות דברים קטנים,
צריך השיבות אפילו במידה.
דברים שברגיל נמצאים באזור,
המורה שלי קרא לו,
האזור של המובן מאליו.
שהוא אזור מאוד מאוד גדול בחיינו.
המובן מאליו בשבילי שישנה נשימה עכשיו.
כמו תרגול מזכיר לי שזה לא מובן מאליו.
אם שכחתם את זה.
לפעמים קורה משהו שמזכיר לנו.
הנה עכשיו ממש ישנה נשימה.
חוצה או פנימה.
כל תאי הגוף שלי משתתפים עכשיו.
באירוע המופלא והכל כך שגרתי הזה.
נשימה.
תאי הריאות שלי יודעים בדיוק מה לעשות.
מקבלים אליהם את הנשימה.
עושים את תפקידם.
מה שהטבע,
החיים נתנו להם לעשות.
לרגע לרגע.
אולי אפשר להכיר תודה על זה שהשמיעה שלי.
פעילה.
שבכלל הגוף שלי בריא מספיק כדי שאני אוכל להיות פה עכשיו.
להקשיב,
לתרגל.
להרגיש את הגוף שלי.
ההוקרת תודה כתרגול היא בעצם פעולה מאוד פשוטה,
נדלית.
אנחנו לא נדרשות לנקשור כתרים גדולים.
להלל אותו.
לספר עליו סיפורים.
ורק להכיר בקיום מה שזה לא יהיה בחיינו.
מה שניתיב איתנו.
מה שקיים כדי שנחיה.
מה שמשמח את ליבנו.
מה שתומך בנו.
או יקר לליבנו.
ורק לדעת את זה.
לדעת שיש דבר יקר לליבנו.
לדעת שיש משהו משמעותי שמתקיים.
ואולי לרוב הוא נעלם לעיניי.
ובאימון הזה אני מקבישה זמן לתשומת לב.
לנוכחות.
ולקשר שלי עם הדבר.
שברגעים אחרים אולי נשכח בשדה המובן מאליו.
או אולי נראה מעט מדי.
או מספיק.
בקרקע הנשימה נוכחת.
נחזור להישאן עליה.
בכל רגע שמתרשת לנו הנוכחות.
עם הגוף.
נחזור לרגע הזה.
ואפשר להיות יחד עם הנשימה.
ועם משהו שאני מוכרה.
תודה עליו.
ולשים לב מה קורה בגוף.
כשאני מחזיקה בתודעה שלי.
משהו יקר ללב.
גם אם הוא פשוט או קטן.
איך זה מרגיש בבית החזה או בבטן.
תראו אם יש עוד דברים שעולים בדרכם.
שאפשר להוכיר עליהם תודעה.
והלב מרגיש שזה נכון.
אולי על קורת הגג שמעל בראשנו.
אולי על אנשים מסוימים שקיימים.
לחייכם.
עם יכולת מסוימת שיש לכם.
שאתם שמחות בקיומה.
כאן אפשר לכוון את ההנץ.
על האזור של המובן ללב.
דברים שאנחנו רוצות אולי להמעיט בהרכב.
אולי איכויות כמו.
אם יש לכם יכולת.
להקשיב.
להיות חברה טובה.
יכולת להחזיק קשר מסוים.
עבודה מסוימת.
אולי כנות או חיפוש.
התודעה שלנו הרבה מהזמן.
נדבקת וקלות הרבה יותר.
למה שחסר או מדמה שחסר.
למה שאין לנו.
או הלוואי שהיה.
למה שגורם צער או כאב.
עם התרגול הפשוט הזה.
אנחנו מלמדות או מזכירות לה.
מה שאנחנו מתות אליו.
תשומת הלב.
ככל שנעשה את זה יותר.
זה יהיה הפוך להרגל.
לנטייה.
גם אם רק מצאנו דבר אחד.
לא דודה.
נוכל להאחל לעצמנו.
שטוב שישנו.
שיימשך.
אולי שיתרחב או יעניק.
פשוט להאחל לעצמנו טוב.
גם אם הלב שלנו טיפה מתקפץ בזה.
או לא לגמרי משתתף.
זה בסדר.
זה חלק מהאימון.
עדיין.
להמשיך.
להאחל לעצמי טוב.
בואו נזמין אל המרחב הכנימי שלנו.
מי שהיא או מי שהוא.
שאהוב עליכם.
מישהי שיקרה לכם.
בצורה פשוטה.
שאין בה איזה מאבק.
או מורכבות.
מי שהיא או מישהו שקל לנו לסמוח בשמחתם.
כשהולך להם טוב.
כשהם שמחים.
משהו בנו גם מאוד בטלות.
פשוט מפרגן.
רואה את הטוב בזה.
זה יכול להיות גם ילד או ילדה.
זה גם בעל חיים.
ואפשר לכמה שניות רק כמו להחזיק את הנוכחות.
של הדמות הזאת איתנו.
אולי.
להעלות את האהבת דמיוננו.
כשהם בטוב.
איך היא נראית כשהיא מחייכת.
ולהאחל להם בתוכנו.
שהטוב בחיי או בחייך.
היא משך.
שהטוב בחיי היא משך.
היא עמיק.
ואם הייחול נשים לב גם לעצמנו.
מה קורה בתוכי עכשיו.
איך הגוף.
איך אזור הלב.
נשימה.
ממש כמו מזכירה לעצמי את הנוכחות הגופנית הפשוטה.
של עצמי.
שדרושה כדי שאני יכולה להיות בנוכחות עם הייחול.
עם הקולות השונים.
עם עולים ביחס אליו.
אפשר לראות אם אולי יותר קל.
או יותר קשה.
להאחל.
לאחרת.
לאחרת הטוב.
ביחס לייחול הקודם לעצמנו.
אם יש הבדל.
רק נדע אותו.
נשים לב.
שבתוכנו יש איזו עדפה.
או קיבוץ.
נוכל שוב לחזור.
כמו לתחילת התרבול.
נשים לב.
להתרבחות האפשרית שלנו בגוף.
בתוך התנוחה של התרבול.
ממש כמו שאנחנו.
אפשר להתרבח.
לתת לאגן.
לתפוס מקום.
לתת לגב.
להיות ארוך.
אבל לא מתאמץ.
לתת שוב לכתפיים.
להישמט.
להפעפיים.
להיות רכים.
כמו להביא לקשר שלנו.
למה שישנו עכשיו.
וזה איכות.
של תמיכה.
של חברות.
של ארוך.
לפני הסיום הסשן.
נוכל להכיר אותה ביחד.
על עצם זה שהתרגול הזה.
יתאפשר לנו.
כל התנאים והנסיבות.
בתור החשוב כך.
שזה יתאפשר לנו.
להיות כאן.
לפנות את הזמן.
לתרגול.
שהוא בדיוק לא בשדה של המובן.
נעלת.
ממשאבים של זמן.
בצומש לב.
היו נגישים לנו בצורה מספקת.
שהמשאב הזה.
של אינטרנט.
שעובד.
כל זמן שהוא מתקיים.
גם הוא נמצא לנו.
בשדה של המובן נעלת.
ורק כשהוא קורס.
פתאום.
משהו נזכר.
לא כל הזמן ככה.
עובד.
שבעצם אנחנו ממש פרות מזל.
בחיים שלנו.
עם כל האתגרים שלהם.
יש לנו שפע.
של משאבים מסמינים.
ולבי שנדע.
לחיות יותר ויותר מחוץ.
בשדה המובן.
מעליו.
לראות את כל מה ש.
קיים.
בלי ההדשות האלה.
משקפיים של המובן.
מעליו.
שהרבה פעמים.
מכות ומעופלות.
לנו את התודעה.
ואת הלב.
לבי שנדע לשמח.
לשמחה את אחרים.
ולהנות מהשמחה שלהם.
כשהיא נפנית.
כלפינו.
לבי שנחווה שמחה.
לביתי נקמר.
שאין סיבה.
לחסום אותו.
לחסוך בו.
אפשר לחלוק אותו בכל את.
