איך אני יודעת,
איך אני יודע שאני חי?
איך אני יכולה להיות בוודאות שאני חיה?
מה אני יכולה להרגיש?
מה אני יכול לשים לב?
נותן לי רמזים לזה שאני חי הבוקר.
אז יש לי תחושות גוף שעוזרות לי לשים שיש לי גוף.
לשים לב שיש לי גוף.
יש תחושות נשימה שעוזרות לי לשים לב שאני נושם,
נושמת.
יש צלילים שמגיעים מקרוב ומרחוק.
ואולי יותר מהכל אפשר לשים לב שאנחנו מודעים,
מודעות.
יש לנו יכולת לדעת שזה דבר מופלא.
זה הנוכחות הזאת של משהו שבתוכנו או אנחנו שיש בנו חיים.
אם אני יכולה לשים לב לעובדה הזאת שאני חי,
אני חיה כרגע.
לא משנה מה המצב של החיים,
יש בי חיים.
אני בחיים.
אפשר לתת לה ידיעה הזאת לגעת בנו,
ואם אנחנו נותנים לה לגעת בנו,
אי אפשר שלא להתפעם,
להתרגש מזה,
אם זה באמת נוגע בנו.
כל מה שאנחנו שמים,
שמות לב אליו,
הוא פשוט מראה לנו שאנחנו בחיים.
זה פשוט ביטוי לחיים.
לפני שזה נעים,
לא נעים,
טוב,
לא טוב.
ביטוי לחיים.
והתחושה הזאת שאנחנו מודעים,
מודעות לחיים,
בחיים,
היא יכולה להיות האוגן שלנו.
פשוט חיבור,
פשוט עם הנוכחות החיה.
ושם שוב ושוב אפשר להחזיר את הידיעה,
את תשומת הלב שלנו.
כל דבר שמופיע,
כל תחושה,
כל צליל,
כל מחשבה,
כל רגש,
הוא כמו פעמון שמצלצל ומזכיר לנו,
מאיר אותנו לעובדה שאנחנו חיים,
חיו.
אם אנחנו בהכרה,
זה אומר שאנחנו חיים.
וזה כבר נקודה טובה מאוד לפתוח את היום הזה.
ומה אני שם לב עכשיו?
בכלל עצם העובדה שאני שם לב,
שמה לב,
זה כל כך לא מובן מאליו,
כל כך לא סתמי.
אז אני מפגיש את הודעה שלי הבוקר עם עצם העובדה הזאת שהיא קיימת,
שיש חיים,
שאנחנו ביטוי של חיים,
אנחנו פוגשים חיים בחיים.
זה כמו להיפגש עם מקור החיים,
מקום שלנו להתאם,
לפוגג את הערפל שגורם לנו לחשוב שהחיים זה משהו סתמי,
מובן מאליו.
אני יכולה להזמין את תשומת הלב להתרחב כאילו מעבר לגבולות הגוף שלי,
בעזרת התחושה של האוויר על האור שלי,
של הצלילים.
יש חיים שלמים שמקיפים אותי,
תומכים בי,
נותנים לי את האדמה שאני יושבת עליה,
העצים שיוצרים את האוויר,
את החמצן שאני מושמת,
השמש שמחממת ואני עוזרת לעצים האלה לצמוח,
המים שיורדים כגשם על העצים שמרכיבים את רוב הגוף שלי,
נפלטים מהגוף שלי,
מתאדים וחוזרים לשמיים,
אז חזרה שוב לאדמה בצורת גשם.
זה הכל ביטויים של חיים,
אני חלק בלתי נפרד מהם.
המגע של התודעה שלנו עם החיים,
זה מאפשר לנו פרופורציה,
פרופורציות.
נותן לנו איזשהו איזון,
מי ייתן ונוכל לחיות את חיינו עם הידיעה הזאת,
ועם הנגיעה הזאת בזה שהחיים זה דבר יקר,
לא מובן מאלה,
שהאפשרות שלנו לדעת היא לא מובנת מאליה,
מופלאה.
אני מזמין את תשומת הלב למגע עם האדמה,
עם המושב שתומך בנו,
עם החמצן שמקיף אותנו בחלל שאנחנו יושבים,
אנחנו נושמים.
מערכת יחסי הגומלין הזאת היא בין כל מה שאני פוגש,
פוגשת ואליי,
ולאט לאט בקצב שלנו נותן לה עיניים להיפקח.
