ואני לא יודע איך אצלכם כרגע,
כאן יש שערה ששוארת,
שערת מדבר,
גשם במדבר,
דבר נדיר שנחכים לו,
ולפעמים ככה מרגיש לי הפגישה הזאת שלנו עם עצמנו,
שהיא בעצם לא עם עצמנו,
היא עם כל הקיום וכל היקום,
כמו איזה גשם במדבר שחיכינו לו,
כשמשהו בנו כל כך צמל.
אפשר לבוא לתרגול הזה עם התכוונות של לרוות,
כמו לשתות בצמה את הפגישה הזאת עם עצמנו,
עם העולם.
זה לא ניסיון לשפר את עצמנו או לשלוט בעצמנו,
אלא זה רגע להרוות את עצמנו,
לטפל בעצמנו.
כחלק מהטיפול הזה,
בתור התחלה נבדוק מה הגוף שלנו מבקש כרגע,
או מה הוא אומר כרגע.
מה האזורים בגוף שמושכים לנו את הצומת לב,
נעימים או לא נעימים.
אולי יש אזורים בגוף שאומרים לנו,
אפשר להרפות קצת.
ואולי יש אזורים אחרים בגוף,
ואולי אפילו אותם איברים שאומרים,
אפשר להזדקף קצת,
להביא מעט אנרגיה ערנית לתוכם,
לתוך הישיבה.
וממש כל הזמן נדאג שיש איזושהי מידה של,
שים לב אם יש משהו מענג במפגש הזה,
של הצומת לב עם הגוף.
ונבחר לנו עוגן,
מקום שבו הצומת לב יודעת שכאן היא יכולה לנוח,
בהירנות,
מנוחה מסוג חדש אולי בשבילנו,
בשביל הצומת לב.
אנחנו נפגוש את העוגן הזה,
מה שבחרנו בצורה סקרנית.
כאילו אנחנו מסתכלים על איזשהו פרח שפרח במדבר אחרי הגשם,
פרח שאף פעם לא ראינו,
כאילו אנחנו רואים אותו,
רואות אותו בפעם הראשונה.
ממש מתקרבים,
כאילו זה דבר מיוחד,
נדיר,
חשוב.
ואפשר להתקרב עוד לעוגן שבחרנו.
אולי אנחנו רגילים להסתכל עליו מנקודה מסוימת או ממרחק מסוים.
אפשר כמו לתת לו להיכנס גם ללב שלנו.
כלומר גם לא רק להסתכל על העוגן בצורה קרה,
מחשבתית,
אלא גם להרגיש את החשיבות שלו,
כמה זה נדיר.
איפה צום את לב שלי עכשיו?
איזה עוד דברים מופיעים במדבר הזה,
הגשום,
חוץ מהנשימה שלי או העוגן שבחרתי.
כל מיני דברים יכולים לחלוף בתוכנו.
ואין בעיה.
המדבר שלנו,
הגשום,
גדול מספיק.
שהכל יכול לחלוף דרכו בלי שזאת תהיה בעיה.
ואנחנו ניתן רשות לצום את לב או נבקש ממנה אפילו,
לעשות איזושהי תנועה של התרחבות,
כמו זום אוט,
שהעוגן נשאר עדיין במרכז אבל הוא כמו מתרחק.
אנחנו מאפשרים לעוד דברים להיכנס.
לתחושות,
רגשו,
מחשבו,
צלילים.
כל מה שחולף כרגע,
מופיע ונעלם.
ומה שעוזר לנו להישאר בעציבות בתוך זה,
זה העוגן שקושר אותנו לכאן ועכשיו.
מה עכשיו הופיע,
מה עכשיו התשומת לב פוגשת.
וכמובן שלא פחות חשוב איך היא פוגשת.
במאבק,
בפחד,
בחוסר רצון או ברוחב לב.
סקרנות.
אנחנו מאפשרים,
מאפשרות לכל דבר לחלוף.
במדבר הזה שלנו,
במדבר הגשום,
בתודעה.
כי אין בעיה עם שום דבר,
לא עם מחשבות לא נעימות,
לא עם רגשות נעימים.
הכל מוזמן למדבר הרחב הזה,
המדבר הבטוח הזה.
צליל נעים וצליל לא נעים מתקבלים באותה מידה.
נעימות ואי נעימות מתקבלות באותה מידה.
באותה צורה פתוחה מקבלת,
בדיוק כמו שהגשם יורד על ההר ועל הפרח,
על האנשים כאלה ואנשים אחרים,
באותה מידה.
ככה התודעה שלנו מקבלת את כל מה שחולף דג.
ונחזיר את הצומת לב שוב ושוב אל העוגן,
נזכור את העוגן שבמרכז החוויה.
נביא את צומת הלב לתחושות הישיבה,
לגוף הזה שיושב בחדר או בחלל פתוח,
באוויר הפתוח,
לתחושות של הגוף.
וכשזה מרגיש נכון נעשה מעבר חלה,
שהוא לא מקוטע,
לא נקטע את האנרגיה הזאת שטיפחנו,
נשים לב שאנחנו לא קוטעים אותה כשאנחנו עושים את המעבר להמשך היום שלנו.
וכשזה מרגיש לנו אפשרי ונכון לפקח את העיניים,
ניתן לעולם להיכנס גם דרך העיניים שלנו.
בוקר טוב.
