לנחות בתוך הרגע הזה,
ממש להסכים רגע ככה,
להיות בו לגמרי,
להתרווח בו,
כשאין עבר ואין עתיד.
כשגם אין מחשבות כמה שניתן,
פחות להציף מחשבות,
ואם מולות מחשבות בסדר,
אז נותנת להן לחלוף,
ובאמת להרגיש איך זה להיות בלי מחשבות בכלל,
או איך זה להיות לא בעבר ולא בעתיד.
הנה הצלילים של הציפורים כאן,
מאוד מחברות לרגע הזה.
אין מחשבות,
אין עבר,
אין עתיד.
יש את העכשיו הזה.
העכשיו נס הזה.
המרחב הזה שהוא ללא זמן,
למרות שהוא קורה כרגע,
אבל הוא בעצם מנותק מהזמן,
מבחינת עבר עתיד.
הוא מאפשר לנו כמו להשתכשך בלהיות הזה,
בביינג הזה,
של כרגע,
של עכשיו,
של ההווה הזה,
שפה פועם הלב הזה של העכשיו,
הליבה של העכשיו,
הנוכחות.
הנוכחות הזאת השקטה לגמרי,
אין לה שום אמירה.
אין לה שום ציפייה.
אין לה שום תוכנית.
אין לה שום דעה על מה שקורה.
בטבע מרגישים את זה מאוד.
שהכול חי מסביב,
בלי דעות,
בלי רעיונות,
בלי מסקנות.
בלי תוכניות,
בלי הכללות.
זה קורה.
החיים קורים באופן ספונטני,
באופן טבעי.
עם איזושהי תוכנית אחת גדולה,
מלמעלה,
מלמטה,
מהצדדים,
מכל המעטפת חיים הזאת,
של בין שמיים לארץ.
אז פחות העני שולט שם.
הפרסונליטי,
העני הפגוע,
או העני החזק,
או העני המצליח,
או העני השווה,
המוארח.
התפיסה הזאת היא עצמית.
של איך שאני רוצה לתפוס את עצמי,
או שאני פחות אוהב לראות את עצמי.
שבעצם שם,
ברגע הזה,
כאן,
בטבע,
אפשר להרגיש את זה יותר.
הוא לא מנהל כבר.
הוא כבר לא מתכנן.
זה פשוט קורה באופן טבעי.
אז זה זמן כזה,
או מרחב כזה,
שאנחנו יכולים באמת להניח להכל.
ופשוט להירגע,
ולהתרווח,
ולנוח.
ולתת לחיים להחזיק אותנו.
לרגע הזה,
פשוט,
להטוף אותנו,
או להכיל אותנו.
לספוג אותנו,
אם אפשר לומר.
אנחנו פטורים בעצם מכל עשייה.
ובכל זאת,
ממשיכים ליהנות ולחיות.
ולהיות.
בלי המיינד.
בלי הדחף,
או הלחץ,
או החשש,
או המתח להשיג,
להספיק.
להגיע כבר.
ליעד הבא.
כן,
הנשימה בהחלט מקרקעת אותנו ברגע הזה.
מאוד מאפשרת לנו להיות בו.
להתמסר אליו.
ולהסתפק רק בה.
להסתפק בנשימה.
איך שהיא עולה ויועדת באופן טבעי.
איך שהיא באה ונעלמת באותה ספונטניות.
איך שהיא פותחת את הערעות.
מאפשרת לגוף לספוג אותה,
להתחדש.
הגוף מתחדש על ידי הנשימה,
מאפשרת את מנת החיים שלו.
מאפשרת את התנועה הפנימית.
את השינוי שקורה כל הזמן בתוכנו.
רגשית,
תחושתית,
מחשבתית.
את הזרימה הזאת.
מאפשרת לנו באמת להיות פה,
כאן.
באיזושהי הרפאיה עם ערנות,
עם קשיבות,
בפוקוס.
ולהתענג על זה,
ליהנות מזה,
אם אפשר.
אז למה לא?
אז אפשר ככה במהלך היום לעשות,
ידי פעם הפסקות כאלה,
או ברגעים,
לשמוע את זה שוב,
כדי להיזכר שזה אפשרי.
שלא צריך הרבה הרבה הרבה מאמץ והשקעה גדולה כדי להגיע לתחושה הזאת,
לנחת הזאת.
כמה שפחות,
ככה זה יותר מתאפשר להתרווח,
להתרחב אל הרגע הזה.
לתת לגוף,
ללב,
לכל העני הזה,
להתמוסס,
או להיפתח,
או להתרכח אל הרגע הזה.
אפשר להמשיך ככה,
כמה דקות,
כל אחד עם עצמו.
תודה רבה.
