היום אני מזמינה אותנו לחוות איזשהו חופש,
לא חופשה,
חופש ממנגנון החשיבה שלנו,
שהוא בדרך כלל כל כך מואץ,
כל כך מאמיס,
כל כך ממהר,
ולוקח מאיתנו הרבה מאוד אנרגיה על ידי מחשבות ועומס של מחשבות.
אז רק כרגע נתמקם,
נמצא איזשהו מקום נוח,
אפשר גם לשכב,
רק לשמור על איזושהי עירות,
ונקשיב לשקט שנוצר כרגע,
כל הפעולות הופסקו,
כל העשייה,
יכול להיות שמתחיל עכשיו איזשהו דיבור פנימי,
אז לא להיגרר אחריו,
לא לפתח אותו,
לשים לב לקצב של הנשימה,
הנשימה תמיד היא צעד ראשון להגיע לאיזושהי נוכחות,
התחלה של מנוחה של התודעה זה היכולת להתאגן בנשימה,
להקשיב לה,
לשים לב איך הראות נפתחות,
מתרוממות,
לקחת ברווחה את כל מנת החמצן החדשה שמגיעה לגוף באופן ספונטני,
והנשימה שולחת את האוויר לכל יחידת הגוף הזאת,
יחידת החיים הזאת,
ואנחנו כאן רק כדי להיות ולהיפגש עם עצמנו,
עם מה שתמיד תמיד תמיד נמצא בתוכנו ומחוץ עלינו,
שסופג אותנו לפני המחשבות,
אחרי המחשבות,
בתוך המחשבות וגם בתוך הפעולות והעשייה,
רק אנחנו כל כך מושכים ברוב הזמן,
מושכים על ידי המחשבות או על ידי ההצמדות שלנו לתוצאות רצויות,
ואנחנו לא שמים לב שהנחכות הזאת והשקט הזה,
הם התשתית בעצם,
התשתית של החיים,
של העשייה,
של הפעולות,
שמגיעות,
משלימות את עצמן ונעלמות עד הפעולה הבאה,
עד המחשבה הבאה.
וכרגע,
הזמן הזה שאנחנו מקדישים אותו,
הוא כדי לפגוש את עצמנו בלי המחשבות.
האם אנחנו יכולים להיות אנחנו,
עצמנו,
בלי מחשבות?
להמשיך להיות,
להקשיב,
להתבונן,
אם זה פנימה ואם זה החוצה,
בלי מחשבות.
לשים לב לתחושות,
לרגשות,
לקולות מבחוץ,
לתת לחושים,
לתפקד את התפקוד הטבעי שלהם,
שאין לנו שום מורבות בתפקוד הזה.
אנחנו רק מקבלים מידע דרך לחושים.
אם זו תחושה,
אם זו תחושה פנימית בתוך הגוף,
ואם זו תחושה חיצונית,
של המגע,
של הגוף,
עם האדמה,
עם הרצפה,
עם המזרון,
עם הספה.
ואנחנו כאן עם כל המידע שהחושים מביאים לנו,
או החוויה שהחושים מביאים לנו.
בלי שאנחנו צריכים לתחזק את החושים,
בלי שאנחנו צריכים להנשים את עצמנו.
הכל קורה עבורנו,
בלי שנעשה שום מאמץ.
אז הנה אנחנו כאן,
כל אחד בתוכו,
בתוך החלל הזה גם,
ומי נמצא כאן?
מי נמצא כאן?
מי נמצא כאן?
רואה ללא עיניים,
רואה מבפנים את המחשבות,
שומע ללא אוזניים,
מרגיש את הרגשות,
את התחושות בגוף,
בין אם הן נעימות או לא נעימות.
מי נמצא כאן שיכול לראות ולארח את כל התחושות או הרגשות?
את הצלילים שמגיעים לשדה השמיעה.
מי זה?
מי זה העני הזה,
שהוא ללא מחשבות כרגע?
וגם אם הן מגיעות,
הן חוזרות בחזרה את כל הדרך,
אם אפשר לומר,
לנקודת האפס.
כמו לפני שהן הגיעו,
היה כאן את אותו שקט,
וגם בבואן וגם בלחתן,
השקט הזה כאן.
החלל הזה,
הריק הזה המלא,
מלא בנוכחות של עצמנו.
ולא משנה איזה מחשבה מגיעה,
אם היא נעימה או לא נעימה,
בכל מקרה,
הטבע שלה זה לבוא ולהתפוגג ולהיעלם כמו בועצבון.
ולא צריך שום ניסיון ושום ידע בשביל לתת לזה רגע אחד להרגיש את זה,
לאפשר לעצמנו מנוחה,
עצירה,
של התודעה מותר לנוח,
מותר להיעלם,
ועדיין אנחנו כאן.
אז מי אנחנו בלי המחשבות?
האם אפשר להיות ולחוות ולדעת שאנחנו כאן בוודאות?
הקיום הזה הוא כאן?
אני קיים,
אני קיימת,
וגם בלי מחשבות.
אני יכולה להתקיים בלי מחשבות?
בואו נראה איך זה בגוף,
איך הגוף מרגיש כשאני,
את,
אתה,
מסכימים רגע אחד להיות ללא מחשבות.
איך זה משפיע על הגוף?
איך זה משפיע על עברי החושים,
על הראייה,
השמיעה,
העיניים,
האוזניים?
איך יכול להיות הטעם והריח כשאנחנו לגמרי ללא מחשבה?
אם אפשר בלי המחשבות ליהנות מכל מה שהחושים מביאים לנו?
תשימו לב אם יש אזורים בגוף שאפשר לרכך,
אם יש מתח בלסת,
בהבעת הפנים,
בין הגבות,
אולי בגרון,
אולי את הכתפיים אפשר קצת יותר לרכך,
לשמוט.
בכל תחושה שאנחנו פוגשים בגוף,
בין אם היא נעימה או לא נעימה,
בין אם היא מקובצת או משוחררת,
בואו נתבונן עליה ללא מחשבות,
ללא ציפיות,
ללא הגדרות,
ללא הסברים,
ללא מסקנות,
ללא שיפוטים,
ללא טוב,
ללא רע,
פשוט נפגוש את זה כמו שזה.
נשים לב אם זה משפיע על הנשימה,
כשאנחנו ככה,
ללא מחשבות,
אולי האיכות של הנשימה השתנתה,
אולי החשיבה נהייתה יותר איטית,
אולי יש יותר רווח בין המחשבות.
ובואו נראה אם אפשר לקחת את זה גם ליומיום,
לנסות לשבץ את הסיטואציות ביומיום,
ברגעים כאלה,
שאנחנו נמצאים בסיטואציה,
ובוחרים להיות ללא מחשבה.
איך אני מתבוננת על אדם שמולי,
או על איזושהי דמות בתוכי כרגע,
ואין לי מחשבות עליה,
אין לי מחשבות עליו.
אפשר לדמיין איזו דמות בתוכי,
שהיא משפיעה עליי בימים האחרונים,
או שיש לי איזושהי אינטראקציה בתקופה הזאת.
אפשר לתבונן מבפנים,
איך אני פוגשת את עצמי בתוכי עם הדמות הזאת ללא מחשבות.
רק מאפשרת לו עולה מקום,
בלהרגיש אותו,
בלחוות אותו ללא מחשבות.
זה מפגש אחר מהרגיל,
שבדרך כלל יש לנו המון תיוגים ותביעות שאנחנו שמים על אנשים,
גם תביעות חיוביות וגם שליליות.
מסקנות,
ובוא ננסה להיפגש כרגע בתוכנו עם איזושהי דמות,
אפשר לבחור דמות אחרת,
כרגע.
עוד אחת ללא מחשבות.
איזה איכות יש למפגש הזה עם אותו אדם,
עם השקט הזה שמתפנה,
שמתאפשר כשהמחשבות מתפנות.
לתבונן לו בעיניים,
לדמיין אותו לידינו.
וזה רק מפגש בין שתי נפשות,
שתי דמויות,
אתה,
אני,
את,
והדמות שבחרנו.
ולראות איך באמת אנחנו יכולים לשבץ או להכניס לחיי היומיום שלנו דקות או שברירי דקות,
של להניח למנגנון של המחשבה,
של המיינד,
לתת לו לנוח ולהמשיך להיות שם באותה סיטואציה,
ללא מחשבות.
וזה לא שהמחשבות הן לא חשובות,
לפעמים הן מאוד רלוונטיות,
בהרבה מהזמן אנחנו צריכים אותן.
הן חשובות והן משרתות אותנו ומאפשרות לנו לנהל סיטואציות,
רק בהרבה מאוד מהזמן הן לא רלוונטיות,
אנחנו עושים בהן שימוש שלא לצורך.
אנחנו לא צריכים כל הזמן את המחשבות בשביל להמשיך לחיות,
ליהנות,
להיות,
לעשות,
לחוות.
בהרבה מהזמן המחשבות הן מאמיסות ומטרידות ויוצרות הרבה מתח בתוכנו,
מפריעות לנו בעצם לפגוש את החיים באופן ספונטני,
אינטואיטיבי,
של שמחה וכלילות.
אפשר להסתכל על ילדים ולראות איזה חוויה,
חווית החיים שלהם,
הרבה יותר פתוחה ומשוחררת,
כשאין מחשבות.
גם אם זה צחוק או גם אם זה בכי,
וגם אם זה רק הנאה או רק חלימה או ריכוז במשהו.
המפגש שלהם עם החיים הוא ראשוני כזה,
נקי,
פתוח,
מעוברר,
חופשי יותר.
אז לסיום,
תקשיב לשקט,
הדממה האין סופית הזאת,
החופש הזה המוחלט,
שהוא לא מושפע משום דבר,
משום מחשבה,
משום עשייה.
הוא תמיד נמצא,
וזה אנחנו,
המהות.
תודה רבה לכם.
