נתחיל בהתמקמות של הגוף בתנוכה,
ואפשר להקדיש כמה נשימות רק לזה,
להתכוונן ולנוחות.
לתנוכה שבה אפשר גם להיות בגוף זקוף ונוכח,
תוך ויתור על מאמץ יתר,
על הפעלת כוח,
על קיבוץ.
כמה נשימות ארוכות יכולות לתמוך בהזמנה הזאת,
להתרווח,
להשקיט,
כמו להגיד לגוף,
כל בסדר,
אנחנו כאן,
ולהזמין את התודעה כמו להתארסל בגוף,
ואת הגוף-תודעה-לב כמו להתארסל על מקצב הנשימה,
על הידיעה שמשהו בתרגול מיטיב איתנו,
שמתוך הידיעה הזו התיישבנו.
אפשר לרגע כמו להעביר תשומת לב שהיא כמו כף יד עדינה,
על העורף,
על הסתות,
העיניים,
האגן.
תשומת לב שמאפשרת נינוחות,
הרפיה,
כמו הענות לכוח הכבידה,
לידיעת הפיזיות הקשותה של הגוף,
משקל,
היותו תופס מקום במרחב,
זה שיש בו טמפרטורה,
ואולי תחושה שונה של חום או קור באזורים שונים של הגוף.
אל תוך הגופניות הזו אפשר להישען,
להתארסל,
וכמו להעיר על ההתכוונות שבתרגול שלנו היום,
ההתכוונות לשהיה שאיננה נאחזת,
ההתכוונות להרפות מהאחזות ברגע שזה מתאפשר,
כמו מבט מאוד פתוח,
בשמיים פתוחים,
רחבים,
מבט שרואה את התנועות השונות,
עננים,
ציפורים,
ואין בו צורך לא להחזיק שום דבר,
לא לנהל,
לא לעצור,
לא להזיז ממקומו,
ואם עירות לנטייה הזו של התודעה שלנו להצמד,
להחזיק,
לאחוז,
להיאבק,
והאפשרות להציע לה ברגעים שבהם זה אפשרי ונוכח,
את התנועה הפוכה,
כמו קף יד שהייתה מקובצת ונפתחת,
ומה שהיה בה יכול להישמט ולהתגלגל,
לא בכוח,
אלא תנועה טבעית,
מה שלא מחזיקים בו נשמט.
האם יש משהו עכשיו שאפשר לשמוט?
אולי בגוף,
כתפיים שהתרוממו,
לסת שהתקבצה,
אולי בתודעה,
מחשבה שחוזרת על עצמה.
נציע לעצמנו שוב ושוב,
זה תמיד חשוב,
גם אם התנועה הזאת נעשתה לא פעם,
אפילו רק בדקות הספורות של הישיבה הזו,
כל פעם מחדש יש לה משמעות,
באימון שלנו להראות בתודעה שאפשר,
גם עכשיו,
גם ברגע הזה,
אפשר לשמוט,
להרפות את האחיזה.
הבודה הציעה לנו ארבעה סוגים של האחזויות שנוכל לזהות.
כולם מופיעים בחיים שלנו,
אלה שמחוץ לקרית,
והם מופיעים גם בתוך התרגול עצמו.
האחזות בתענוגות החושים,
האחזות בהשקפות,
האחזות בכללים וציוויים,
והאחזות בתחושת העצמי.
האם עכשיו,
ברגע הזה,
אולי כשהמילים האלה עוד מעדדות,
יש משהו שאפשר להניח לו,
לרווח שוב בין השכמות,
לאפשר לגב להיפתח ולאגן להיות כבד.
האחזות בתענוגות החושים מגיעה לו פעם בתוך התרגול.
יש לו קיקויות ודמיונות על מה נאכל או נשתה,
על שינה או על חופשה,
על מגע,
הרצון לחוות.
בתוך התרגול,
חוויה נעימה לחשוב מחשבות נעימות או לחפות שקט,
כוללן חוויות חושיות.
והעיסוק בהן יכול להופיע בתרגול ולתפוס הרבה מאוד מקום.
ולא פעם עצם החשיבה והשהיאה באזורים האלה היא כל כך נעימה.
גם שנזהה אותה לא כל כך נרצה להיפרד.
אני רק משיך את המחשבה הזאת עוד קצת ואז אני אחזור לנשימה.
ואנחנו מציעים לעצמנו גם ברגעים האלה את השמחה שבבהירות הנה אני רואה את הקושי להיפרד,
את האחיזה הזאת של התודעה בצענוג חושי,
נוכח או מדומיין.
ואם אני יכולה לשמוט עכשיו,
כמו להניח לזה להיות כאן לידי,
מבלי להגדיל או להילחם.
האחזות בהשקפות,
על מה נכון ומה לא,
איך אני צריכה להיות,
איך התרגול אמור להיות,
מהו תרגול טוב ונכון.
סיפור שממשיך להתקיים בתודעה מרגע אחר בחיים.
אנחנו ממשיכים כמו להזין מחשבה שיש בה השקפה,
ככה זה היה צריך להיות או הוא היה ממש לא בסדר.
ויכוחים ושיחות שאנחנו ממשיכים לקחת בהם חלק כשאנחנו לבד בעיניים עצומות בתרגול.
טיעונים,
דעות,
ואפשר לראות שהנה יש כאן משהו שנאחז בהשקפה.
מחזיק אותה בכוח,
מנסה לקיים אותה בעוד ועוד סיבות וטיעונים.
ואפשר לחזור,
לחזור משם,
כמו צעד אחורה,
אל הגוף ולנשימה.
להניח להשקפה להיות רק השקפה,
לא אמת,
פשוט עוד תופעה שנוצרה מתוך התנאים והנסיבות.
וגם אם יש שכנוע עמוק בצדקתנו בהשקפה הזו,
רק להזכיר פנימה לתודעה שעכשיו זה הזמן של אימון אחר.
נניח להשקפה הזאת לטובת ההתאגנות שוב בנשימה ובגוף.
מה קורה כאן עכשיו?
היחזות בציוויים וכללים מתכסים גם היא יכולה להיות נוכחת בישיבה עצמה.
ליצור נוקשות באופן שבו הגוף מונח כי ככה צריך או ככה נכון.
ציווי שיצרנו לעצמנו או כלל ששמענו פעם.
וגם אם יש בו תועלת וחוכמה,
נוכל לראות את ההבדל בין הענות לחוכמה שישנה בכלל הזה לבין הצמדות אליו מתוך צמצום,
מתוך נוקשות.
נוכל לרווח את ההצמדות הזאת אפילו רק בעזרת נשימה אחת ארוכה והזמנה שלנו אליה לרקח את הגוף.
לחוש את מה שהכניסה של אוויר והיציאה של אוויר מהגוף עושות.
ההיחזות הרביעית והחמקמקה על העתים,
ההיחזות בתחושת העצמי,
אפשר לזהות אותה בקלות יותר כשאנחנו בקונפליקט פנימי או חיצוני.
כשבמחשבות חוזרת שוב ושוב המילה אני או המילה שלי.
משהו בנו כמו מסתכל על עצמנו מבחוץ בין אם בביקורת או בהאדרה לגבי תכונות או פעולות שלנו לגבי התרגול עצמו.
אני כזאת,
אני כזה.
משהו שם כמו נעשה נוקשה ונפרד מאחרות ומאחרים מהעולם.
העצמי הזה הופך להיות משהו שהוא מול ולא עם.
תחושות של חשיבות עצמית או להפך תחושת חוסר ערך.
אלה סימנים שתחושת העצמי עולה.
איך זה מרגיש בגוף?
החזרה אל הנשימה,
אל משקל הגוף,
אל תחושת המגע של איבר אחד בשני או בקרקע.
יכולות להכליל מעט את תחושת העצמי הזו.
כמו להזכיר לי שאני חלק,
חלק מעולם שבו כל הזמן הכל נוצר ומתהווה ומשתנה.
שאין לי באמת דרך להצביע על איפה העצמי הזה מתחיל או מסתיים.
גם התחושה הזו היא תולדה של תנאים.
הדבר שאני קוראת לו עצמי,
גם הוא תלוי.
הוא משתנה.
לעתים נעים ולעתים לא.
אבל יש משהו אחר שמתאפשר כשמשהו בתחושת העצמי כמו נהיית קלה יותר.
זה כף היד שהחזיקה בתפיסה הזאת שאומרת אני ואני ושלי.
מרפא.
מזמינה אותי להחליף את התפיסה של אני מול הדברים ואדי או נגדי.
ושהיא הרחבה עם מה שיש.
עם העננים על אותם שמיים רחבים.
עם הציפורים.
עם החדר פה אני מתרגלת.
עם בני האדם שבסביבה.
והרבה מעבר לה.
עם כל היצורים החיים.
הנולדים,
המשתנים.
מבקשים לעצמם טוב.
נחים יחד על מקצב הנשימה.
תודעה וגוף.
תודעה,
לב.
האם עכשיו יש משהו שאפשר או כדאי להניח לו.
לתת לו להישמט.
הכתפיים,
הלסת.
מחשבה שחוזרת על עצמה.
מאבק.
משתוקקות.
בודה אמר,
מי שנאחז אינו חופשי.
מי שחופשי אינו נאחז.
כדאי לזכור שגם רגע אחד קטן שבו התאפשר לנו להרפות.
יש לו משמעות.
זה רגע של חופש.
רגע שבו לא החזקנו משקל מיותר.
ולא היפלנו את משקלנו על אדם אחר.
כל רגע כזה של חופש עושה משהו בעולם.
מלמד את התודעה והלב שלנו שזו אפשרות.
להיות כף יד פתוחה.
הלוואי שנדע לפגוש את העולם כולו.
הפנימי והחיצוני.
בלב פתוח.
כמו כף יד שאיננה אוחזת.
בעיניים פקוחות,
רואות ומביטות בטוב.
