אז לפני הכל אני מסדרת את תנוחת הישיבה שלי,
ככה שהיא תוכל לתמוך בישיבה הזאת,
בתודעה.
זה קחו רגע לראות שהגוף רפוי וזקוף.
לא לדלג על השלב הזה הוא חשוב.
אם צריך לסדר משהו בקריאות מתחתנו.
לא להתאצל.
ונמצא את תחושת הנשימה שלנו,
כפי שהיא מורגשת ממש עכשיו בגוף,
בנשימה הזאת.
כשאנחנו ננשום פנימה,
נדע שאנחנו נושמים פנימה.
נחוש את האוויר נכנס,
ממלא.
וכשננשום החוצה,
נדע שאנחנו נושמים נשמות החוצה.
בעצם זה שאנחנו נושמים כרגע,
זה כבר אין סיפור סיבות שאפשר להכיר להם תודה.
כבר זה אומר שאנחנו ברי ברות מזר.
יש לנו ריאות שעובדות,
יש עצים ועצות שבנדיבותם נותנים לנו את החמצן.
עם כל שאיפה ונשיפה אני אכיר תודה על מה שיש לי להכיר תודה כרגע.
נשימה פנימה וחוצה עוזרת לי להישאר נוכח פה,
בעציבות.
עם ההכרת תודה שאני מטפח את הפחד.
כשאני נושם פנימה,
אני יודע את הסיבות שממלאים אותי בהכרת תודה.
כשאני נושם מחוצה,
אני מתמלא בהכרת תודה.
הכרת תודה על מה שלא כואב לי כרגע בגוף,
בנפש.
ועל מה עוד אני יכול להכיר תודה.
זה שיש לנו דברים יותר קשים,
מאתגרים בחיים,
זה לא אומר שאנחנו מוחקים אותם.
אלא פשוט פותחים את הצומת לב גם למה שאפשר להכיר עליו תודה.
גם לטוב שיש לנו.
שאיפה,
הכרת תודה,
נשיפה,
הכרת תודה.
מתוך המקום הזה,
שאולי התודה עכשיו קצת יותר מציבה,
מסופקת.
נפתח לכל טווח הרגשות שלנו,
לכל הדברים שאולי מלווים אותנו בחיים,
בתקופה הזאת.
או היום,
או כרגע.
אולי ניתן למה שעולה להפתיע אותנו.
וכדי לא ללכת לאיבוד בתוך זה,
אז עדיין נשאר עם השאיפה.
היא נפתחת,
היא נפתחת לכל הרגשות.
ובנשיפה הבאה היא שוב פעם נפתחת לכל הרגשות.
השאיפה והנשיפה הן המדויכות שלנו.
בטיול הזה בעולם הרגש ששומרות עלינו לא ללכת לאיבוד.
נחוז ביד שלהם.
עם השאיפה והנשיפה אני משקיט את הרגשות שלי.
היא נפתחת,
מחבקת,
מתרקח,
אוהב,
מאפשר.
אפשר ממש להשתמש בנשימה,
כמו לנשום מתוך הרגשות היותר מאתגרים ומלאות.
כאילו הנשימה מרקחת אותנו.
היא לא מנסה לפזר אותנו,
אלא המזרימה האלה היא תשומת לב ואוהבת.
בתודעה,
יציבה,
לכל דבר יש מקום.
תמיד יש לנו את המדריכה,
הנשימה,
שלא מאפשרת לנו ללכת לאיבוד.
מחזירה אותנו בנוכחות כאן ועכשיו.
היא מדריכה חכמה והאוהבת שלנו.
תמיד איתנו.
אם יש איזשהו משהו בחוויה שאני רוצה לתת לו איזה חיבוק אחרון,
תשומת לב ואוהבת אחרונה,
חלקת סיום,
אולי אפילו להגיד משהו.
לחזור אל תחושת הכרת תודה על מה שקיים,
על מה שכן יש.
כל שאיפה וכל נשיפה אני זכר.
לחזור אל תחושת הגוף הנושם מסביב לנשימה.
תחושת הטמפרטורה והמשקל של הגוף.
הצלילים בחדר,
הצלילים הרחוקים.
בקצב שלנו,
בתאשר נוטים לנו,
בפקחת העיניים,
תוך כדי שמירת קשר עם השאיפה והנשיפה.
