אז קודם כל אנחנו מכינים את המקלט הפיזי שלנו לראות שבאמת אנחנו במקום שנוח תומך בנו שאנחנו מרגישים מוגנות באופן יחסי או כמה שאפשר להרגיש מוגן כרגע אם צריך לסדר את הקרית תהיו טובות לעצמכם תרגישו שנוח יכול להיות שיש מתח בגוף שקיים כרגע אפילו כנראה אז אם יש מתח שאפשר להרפות ממנו ממש ברמת השרירים שאפשר לראות אם יש מקום שמוחזק במצח,
סביב לעיניים,
בכתפיים,
בלסף,
כפות הידיים,
בבטן מה שאפשר לתת לו איזשהו אישור להיות רפוי ניתן לו יכול להיות שאנחנו עכשיו מפנות את המבט פנימה אולי נגלה שיש שם כל מיני תחושות ורגשות שלא היינו אירות אליהן במרוץ של היום וחלק מהברואים והברואות האלה שאנחנו אולי נשבעים לשחרר זה גם אנחנו נשבעים להיות להם מגן,
אנחנו חלק בלתי מפרד מהמעגל הזה אז אם יש בתוכי כרגע תחושות יותר מורכבות אולי שלא שמתי לב אליהן ניתן להם מקום,
יחס,
תשומת לב נראה אותם,
נראה את עצמי אנחנו אוספים את התודעה שלנו במין תחושה כזאת של חזרה הביתה כמו אחרי יום ארוך מגיעים הביתה ואפשר להרפות מהמאמץ,
מהמאבק,
מהמלחמה זה חשוב שניגע בתחושה הזאת של חזרה הביתה כדי שזה לא יהיה טכני מהתרגול הזה ובחוץ מהתחושה הזאת של חזרה הביתה אנחנו לא צריכים לעשות או להיות שום דבר רק להתרווח בתחושת הביתה אפשר לבחור את תחושת הביתה,
חזרה הביתה הזאת כהוגן שלנו לתרגול הזה או שאפשר לבחור כל הוגן אחר שמתאים לי כרגע,
שנכון לי,
שתומך לי באופן טבעי תשומת לב תלדוד לעשייה,
לתכנונים,
לפחד,
לזיכרונות נזמין אותה חזרה לאי עשייה,
למנוחה בתחושת הבית או בהוגן,
בהדינות ובנחישות אוהבת אם קיים בתוכי איזשהו מאבק,
איזשהו קרב,
אם אני יכולה להרפות ממנו וצריך להפעיל מאמץ,
לנסות להתרכז,
פשוט לנוח בהדינות בתחושת החזרה הביתה הזאת,
אישור,
אישור,
לחזור הביתה או בהוגן של נשימה,
מה שמרגיש לנו נוח,
נכון אבל מה אם יש בתוכי איזשהו קושי שאני לא יכולה להרפות ממנו,
שלא מרפה ממנו אם זה המצב,
האם אני יכולה להסכים לקושי הזה להישאר בלי להוסיף למאבק וזה שאני מנסה להיפטר ממנו כמו לפתוח את הדלת לקושי ולהזמין גם אותו הביתה את הכאב לב שלנו,
את הפוסר מנוחה,
את הפחד לכל יש מקום בבית מי ייתן ונוכל להכיל את המלחמה בתוכנו ומחוץ עלינו בעציבות,
ברוחב לב,
ברקות,
מבלי להוסיף עוד אש למדורה הזאת שוב ושוב נזמין את תשומת הלב שלנו לנוח החזרה ותחושת הבית הרחב הזה מתרווח בבית אם נגעתי בתחושה הזאת של בית בתוכי אפשר לצלול לתוכה עוד יותר,
כמו לפקוח את העיניים שם לראות אותה יותר בבהירות,
להכיר אותה מה יש שם?
האם זה משהו שיכול להיעלם?
האם זה התחיל מתישהו,
התחושה הזאת?
האם היא יכולה להפסיק?
האם היא צריכה לדאוג שמה אני אעבד אותה?
שאני אעבד את הבית הזה?
אם הוא יכול ללכת לאיבוד?
האם זה תלוי בתנאים והנסיבות?
או שזה משהו שתמיד נמצא שם,
כמו האדמה של התנאים והנסיבות?
תומת התרגול הזה יגיע לסוף שלו אבל הדבר הזה שאולי נגענו בו,
תחושת הבית הזאת היא לא מסתיינת,
היא לא באמת יכולה להסתיין אנחנו רק צריכות,
צריכים לזכור את האפשרות שלנו לגעת בבית הזה,
לשרות בו גם מבלי לאבד את התחושה הזאת,
מבלי להתנתק ממנו נרחיב את תשומת הלב שלנו,
ככה שהיא תכלול גם את הסביבה הפיזית שלנו את החדר,
את המושב,
את האוויר החמצן,
תחושות הגוף,
הצלילים במרחב שלנו הקרובים והצלילים הרחוקים יותר מחוץ לבית,
מחוץ לחדר מחוץ לאולם המדיטציה לכל זה יש מקום בבית הזה שלנו ולאט לאט בזמן שזה מרגיש לנו נכון אפשר לעשות את המעבר הזה מהתרגול לסוג אחר של תרגול בעיניים פקוחות
