תעצמו רגע את העיניים.
אז כעת נעשו לדמיין את עצמכם כמי שיש לו חדירות גדולה לחיים.
לחיות.
כמישהו שהוא לא סוחה במים הרדודים של החיים,
שלא נתון כל הזמן לדאגות או לתפוסים מעקבים,
או חששות,
או כל הדברים האלה שמונעים את הכאב,
מישהו שחי את החיים לעומק,
חיים לאינרגיה.
נסו לדמיין את עצמכם קמים כל בוקר בשמחה לקראת היום הבא.
נסו לדמיין את עצמכם שמחים לפגוש את בני זוגכם בבוקר,
או את האנשים האחרים בחייכם שאתם פוגשים בבוקר.
חיים שבהם אתם יצירתיים,
חיים שבהם אתם עושים את מה שהכי חשוב לכם.
נסו לדמיין את עצמכם חיים חיים שבהם אתם הולכים ומקשימים את החלומות הכי נשגבים שלכם,
הכי עמוקים שבלבכם.
חלומות שבהם אתם מקשיבים לארגע עמוקה בלבכם,
שומעים אותה,
ומקשימים אותה.
חיים גאוניים,
חיים שמלאים ברעיונות ובתמונות ובאפשרויות,
דברים שמופיעים בדמיונכם כתמונות,
כחזיונות,
ואז מוצאים את ביטויים ועוזרים לכם לממש את השאיפה שלכם להערה,
השאיפה העמוקה שבלבכם.
חיים שבה אתם מרגישים שאתם כל הזמן נמשכים כלפי מעלה,
מכוח החזון שלכם,
מכוח השאיפה שלכם להערה,
כבודיסטטוות,
כמו איזה גבעול של עשב שנמשך כלפי מעלה על ידי חום השמש והמים,
ויש כאלה שאפילו עוברים דרך בטון מכוח החיים שלהם,
החיות שבהם.
וכעת ייצרו לרגע ושאלו את עצמכם האם אתם חיים באופן כזה?
האם זה יהיה תיאור מדויק לחיים שלכם?
ואם לא,
מה חסר?
מהו שמעכב בעתכם מלחיות חיים שכאב?
כי אתם יכולים לפקוח את העיניים.
