אז בואו נשב קצת,
נוריד הילוך,
נעצור,
אפשר ככה להתרווח,
שתהיה לנו תנוחה נוחה אחרי שאפשר.
אפשר להישאר שם כעשרים דקות בערך.
זו נשימה עמוקה שתיקח אותנו לתוך המהלך הזה של המדיטציה.
אפילו לא צריך לקרוא לזה ככה,
זה בלי שם.
זה רק מפגש עם עצמנו,
זמן של מכפתיות לעצמנו קודם כל.
זה זמן שאנחנו מגפנים,
הגוף נפש שלנו מחכה לו.
הוא מחפש אותו הרבה במשך היום,
במשך מסיבות החיים.
הוא מחפש אותו הרבה בחוץ,
לקבל את ההכפתיות,
את ההכרה,
את הערכה,
את הביטחון,
את השייכות,
את המוגנות הרגשית.
הנטייה היא לחפש את זה בחוץ,
על ידי אנשים שונים,
דמויות שונות בחיינו,
מעמד כלכלי,
מקצוע,
תעסוקה,
הצלחה,
כסף.
דרך כל אלה אנחנו מחפשים,
מבקשים לדעת את זה,
את תחושת הביטחון הזאת המיוחלת,
המוגנות,
הרגשית בעיקר.
והנה עכשיו,
בזמן התחום הזה של המפגש כאן בינינו,
כל אחד עם עצמו,
ניקח את זה כדי למצוא את זה מבפנים,
בתוכנו.
את הזמן הכפתיות הזה,
על עצמנו.
אז אפשר להגיד שלום לכל המחשבות ולכל הרגשות שעולים.
אם עולה רגש של נעימות או נוחות,
אז אפשר להגיד לו שלום,
לפגוש אותו בזרועות פתוחות.
אם זה רגש של גלילות,
של יציבות,
של ציפייה אולי,
לא משנה איזה רגש זה.
זה נעים או לא נעים,
אם זה מתח או שעמום,
או אי שקט,
או כעס אולי על משהו שהיה,
או חשש ממשהו שיהיה.
לא משנה איזה רגש עולה בנו,
אפשר להגיד לו שלום,
להסתכל עליו במבט של עיניים טובות,
מתעניינות,
רגישות,
עם איזושהי ידידותיות.
כמו לפגוש מישהו יקר ולהתייחס אליו בלב פתוח.
עכשיו הוא מרגיש ככה,
בין אם זה נוח,
בין אם זה פחות.
זאת ההרגשה שעולה,
ומתלווה לזה בדרך כלל גם תחושה בגוף,
בדרך כלל לכל רגש יש איזושהי תופעה של תחושה.
אפשר ככה לסרוק באותן עיניים טובות,
רגישות,
נכפתיות,
פתוחות,
שנותנות אמון בתחושה הזאת,
בכל תחושה שאנחנו שמים לב אליה כעת.
אפשר לסרוק את הגוף מקצות אצבעות הרגליים,
במבט אוהב,
נכפתי,
שמתייחס אלינו באמון,
בצומת לב אוהבת.
מקצות אצבעות הרגליים עד קצה הגולגולת,
קצה הקרקפת,
עם איזושהי שריקה,
לאט,
לעבור ככה,
את כל יחידת חיים הזאת שנקראת גוף.
מלמטה אפשר להרגיש את המגע של הגוף על הכיסא,
על השטיח,
כל אחד איפשהו ממוקם,
ולעבור על כל התחושות,
העדינות,
אפילו שזה זרימת החיים שעוברת שם ברגליים נגיד,
להרגיש את החיים שזרומים שם.
ככה,
בהדרגה,
עד למעלה,
שים לב מה קורה בבטן,
מערכת העיכול הרגשית שלנו,
איך היא חווה את זה עכשיו,
את הזמן הזה.
הסרפת,
מקלעת השמש,
אזור הלב,
כל האזור הזה הרגיש,
הקשוב כל כך,
של עומק הרגשות שלנו מתבטאים דרכו,
הריאות,
שנפתחות,
לקבל את החיים בכל רגע ורגע,
במיוחד עכשיו.
אז עם כל נשימה שנכנסת ומתפשטת בכל חלל הגוף,
אנחנו יכולים להמשיך את הסריקה,
העדינה,
הקשובה,
שאין צורך למהר איתה.
ככה לעבור בידידותיות אל כל יחידת החיים הזאת,
שנקראת אני.
מעלה,
מעלה,
להרגיש איך הגרון מרגיש עכשיו,
איזה תחושות יש בו.
הכתפיים,
הלסת,
אם עוד נשאר במתח ואולי נינוחה ושקטה,
להרגיש את הפנים מבפנים,
ממש לבוא במגע,
להתקרב אל התחושות הפנימיות.
ערובות העיניים,
פרקות,
מצח.
כן,
וכל נשימה מאפשרת תנועה פנימית.
וכל זה קורה בלי מאמץ.
זאת לא עבודה שאנחנו צריכים לעשות.
אין פה שום עשייה.
זה זורם בקלות,
המבט הפנימי הזה.
ראייה פנימית ללא עיניים,
תשומת לב אכפתית.
עם הרגשה של עיניים טובות,
חיבתיות,
ככה עד למעלה,
בחלל הגולגולת,
עד קצה הקרקפת.
להתקרב לתחושות,
לרגשות,
בלי לשפוט אותן,
בלי להסביר אותן,
בלי להגיד אליהם כלום.
פשוט לפגוש אותן בניטרליות,
בלי לסווג אותן.
זה לא טוב וזה לא רע.
זה פשוט מופע חיים,
ביטוי של החיים,
שמופיע בתוך הגוף הזה שלנו.
הכל כך חכם,
שכל כך יודע לתקן ולרפא את עצמו.
שהוא כל כך שייך לטבע כולו.
כל הזמן בשאיפה להתאזן,
להתנקות,
להתרפא.
זה קורה בלי שנצטרך לעשות כלום.
זה המצב הטבעי שלנו.
כל נשימה מאפשרת לנו להתרווח,
מעבררת,
יוצרת יותר מרווח,
יותר מקום.
לתנועה הטבעית,
שמתרחשת בזרימה בכל חלל הגוף.
התנועה הזאת מאפשרת את הגליות,
כמו שיש בטבע.
גלים של שינוי,
של תנועה,
של התרחשות,
של חום וקור.
קיבוץ ושחרור,
פתיחות וסגירות.
ככה גם בגוף,
ככה גם בנפש.
הנפש שלנו לפעמים מתכווצת,
לפעמים מתרחבת.
הלב יודע להתרחב ולהתכווץ.
זה כל כך טבעי.
זה כל כך בסדר.
פעם לחוש קיבוץ,
פעם לחוש שחרור.
זה קורה מעצמו.
ביטוי לחוויות החיים,
ביטוי לכל מצבי החיים שאנחנו חווים.
בלי שיפוט,
בלי צורך להסביר את זה,
לתת לזה שמות.
פשוט להסכים לפגוש את זה,
ולהיות עם זה,
ולא נגד.
כל נשימה פותחת.
יותר פתיחות.
יותר הסכמה להיפגש.
ללב בטוח.
להתקרב.
אל האדם הכי יקר בעולם,
שזה אנחנו.
אל האדם שתמיד,
תמיד,
תמיד רוצה שיהיה לנו רק טוב.
להרגיש הכי טוב,
הכי נעים,
הכי בטוח.
עם הכי הרבה ערך.
להרגיש את ההשארת החיים.
אנחנו כל הזמן רוצים לתת לעצמנו.
לחוות את החיים במלואם.
למלא לעצמנו את הצרכים,
בעיקר הרגשיים.
כל פעולה שאנחנו עושים היא כדי למלא צורך.
פשוט הזדמנות עכשיו להיות בעדינו.
בצד שלנו.
עם איזו הסכמה.
לפגוש את עצמנו באמון מלא.
כל תחושה שבאה,
כל רגש שמופיע,
או לא מופיע.
ככה אנחנו כרגע.
אנחנו נותנים אמון בכל תחושה שעולה.
כל מה שאנחנו חווים עכשיו,
שככה זה צריך להיות.
וזה הכל בשינוי.
הכל בתנועה.
כל תחושה רוצה להתבטא דרכנו,
ואנחנו לא עומדים בדרכה.
אנחנו מאפשרים לה להיות כפי שהיא.
כפי שהיא.
תוך הקשבה הרגישה.
ואיכפתית.
זמן של מנוחה.
עם כל מה שיש,
עם כל מה שעולה וצף.
בתוכנו.
עם העיניים פתוחות או סגורות לפי ההנוחות.
כדי להישאר בהירות.
ולא להירדן.
אם העיניים רוצות להיסגר כדי להיות יותר בריכוז,
תשומת לב יותר מלאה,
זה גם טוב.
אפשר להקשיב לה קולות מבפנים,
מבחוץ.
אם יש איזה קול פנימי שרוצה להתבטא.
איזה רצון,
איזה צורך למלא.
אם יש צורך בהכרה על מי שאני.
אם יש צורך בשייכות.
בחיבור.
אם יש צורך בביתיות,
מוגנות רגשית.
עציבות.
לנשום.
לנשום לתוך הצורך הזה.
להרגיש אותו.
לתת לו את המקום הראוי.
את הכבוד.
לשים לב איזה צורך יש לי עכשיו,
שהייתי רוצה למלא היום.
או בימים האלה.
מה חשוב לי?
אם זאת הקשמה.
תחושת ערך.
אולי שקט רק.
חופש ביטוי.
להרגיש גם את הנשימה שמלווה אותנו.
כמו.
.
.
גם מובילה אותנו.
עם הקולות מבחוץ,
צלילים.
כאן שומעים את הציפורים חזק.
בשעת בוקר מוקדמת.
כל אחד יכול לשים לב לצלילים מבחוץ.
לחיים שנכנסים אלינו מבחוץ,
פנימה.
מבפנים החוצה.
כמו שאיפה ונשיפה.
ככה רגע לפני שניפרד.
נשלח את עצמנו לאירוע הבא.
לפעולות הבאות.
נשלח את עצמנו ככה באיזה ברכה.
עם הצורך שהייתי רוצה למלא.
ואולי בלי.
אולי רק נשלח את עצמנו.
בברכת הדרך.
שנהנה ונתענג.
על המשימה הבאה.
על המפגש הבא.
על האירוע בפעולות הבאות שנעשה.
שניזכר להיות שלמה עם עצמנו בקרבה הזאת.
עם קשב מחובר אלינו.
ואל מה שקורה לסביבנו.
אם אותה התעניינות,
אז תודה לכולנו.
