לאט לאט,
בעדינות,
נאפשר לעצמנו להיות פה.
למרות שאנחנו כבר פה,
יש לנו את האפשרות להזמין את עצמנו עוד קצת.
כמו כניסה ממפתן הדלת אל תוך הבית,
לאפשר לגוף להתרווח,
לקחת נשימה או שתיים,
שיכולות להיות גדולות או פשוט ארוכות יותר,
לתת יותר זמן לכניסת האוויר,
ויותר זמן לנשיפה,
כמו להאריך אותה בלי מאמץ.
אפשר לחשוב על התנועה הזאת של הנשיפה,
שנותנת לכל מה שהגוף לא זקוק לו כרגע,
להיפרד,
להישלח חזרה אל תוך העולם,
כמו לגלוש על התנועה הזאת כהזמנה פנימית עמוקה יותר,
את האפשרות הזו לתת למה שאין בו צורך להישמט,
ואולי אם אפשר להתחיל מרעיונות או תפיסות על איך אני אמורה או אמור להיות,
איך אני אמורה להרגיש,
לתפקד,
לחשוב או לפעול,
לשחרר את עצמנו מהערימה הזאת של מילים ורעיונות מצמצמים,
אפילו רק לרגע,
להסתכל כמו מחדש על עצמי בעיניים אחרות,
שיכולות להכיר בזה שאנחנו כל אחת ואחד לא באמת יכולים להתאים באף רגע לכל בני תבניות על איך זה אמור להיות.
במקום זה,
התרגול מציע לנו את האפשרות להכיר באיך שאנחנו ולהכיר את איך שאנחנו.
למשל עכשיו.
ברגע הזה.
בהיבט הפשוט של תחושת גוף.
הידיעה זו של איך הגוף מונח,
איפה אתם נמצאים,
זה בחדר או בחוץ?
תחושת המגע עם כיסא,
קרית או ספה?
הידיעה הזאת שיש לגוף גם בעיניים עצומות איפה אני נמצאת,
מה הגובה בערך והרוחב של הגוף ואיך הוא נח או מאורגן.
חשוב לי להזכיר גם את החופש בתרגול הזה.
שאם משהו מרגיש לא מתאים,
אם יש איזושהי תחושת עצפה או אומס,
תמיד ישנה הבחירה איך לפעול.
אם לפגוח עיניים,
אם לזוז קצת,
להימתך או להישען,
להניח מגע של כף יד על הברך או כף הרגל,
מגע נוכח ותומך שיכול להזכיר בפשטות שבתרגול אנחנו הרבה פעמים פשוט מלוות או מלווים את ההשתנות שמתרחשת עם זיהוי די מינימלי,
בלי צורך בהסברים על למה זה ככה ואיך זה בדיוק ומתי זה ישתנה.
נוכל לזהות שאיפה או נשיפה,
קיבוץ או הרפיה,
נינוחות או חוסר שקט,
ואולי השתנויות קטנות מאלה,
ועם אותן עיניים רכות,
אם נוכל להסתכל על עצמנו.
אולי כמו שהיינו מסתכלים על ילדה או ילד,
או על גור,
כלב לב או חתלתול,
במבט שיכול בקלות לראות את הפגיעות והעדינות שיש בכל יצור חי.
גם בנו.
הרצון לחיות.
הרצון להיות מוגנים.
הרצון לדעת שמי שאהוב ויקר לליבנו,
בטוחים גם הם.
כל כך פשוט וטבעי.
כל כך טבוע בנו מרגע שהגענו לעולם.
הרצון שהוא מעבר למילולי,
ממש בגוף.
לחיות,
להיות חלק,
להיות בקשר,
לאהוב,
לעזור,
להתאמך.
אולי באיזשהו אופן התנועות האלה מורגשות ממש עכשיו.
ואולי משהו פשוט הרבה יותר.
פשטות המשקל,
הטמפרטורה,
הנשימה.
רגע אחר רגע,
הגוף מתמיד וממשיך לקחת פנימה את החמצן שהעצים והצמחים מייצרים.
משתמש בזה כדי לקיים את תאי הגוף שלנו.
הוא משחרר בחזרה אל העולם את מה שהפך בתהליך הזה לפסולת עבורנו.
אבל בשביל העצים והצמחייה הוא מה שהם זקוקים לו.
אז גם אם יש תחושה של לבד,
מנותקים או מבודדים,
כל נשימה יכולה להיות הזכורת קטנה,
להיותנו חלק מהעולם.
לא יכולים באמת ממעילה להיפרד.
זה שמה שישנו בעולם הוא רחב ומגוון,
כמו מה שיש בתוכנו.
כל כך הרבה גוונים של כוונות,
התנסויות,
כמיהות.
כל מיני אופנים שבהם ההיסטוריה האישית והמשפחתית,
החברתית,
זו של המקומות שבהם גדלנו,
או מהם הגענו,
או איכן שאנחנו היום.
כל אלה חיים בנו,
בלי שבחרנו.
אך מה שאפשרי לנו זה לדעת על זה משהו,
להתעניין בדרכים שבהם כל אלה פועלים ומפעילים אותנו,
לטפח את היכולת שלנו לבחור,
רגע אחר רגע,
לבחור במה שמרפא את הקיבוץ של הלב,
לבחור במה ששומר עלינו,
מאפשר לנו להתחזק ולהיפתח,
לעזר בשאלה מה קורה עכשיו,
במרחב הפנימי הזה של לב,
תודעה וגוף,
ממש כמו לשאול מה מזג האוויר עכשיו.
אני רוצה להציע את הדימוי של ההר,
העץ או הבית,
אם אחד מדבר לכם ונותן לכם את התחושה הזו של יציבות,
להשתמשו בו.
אפשר לראות אם כשאנחנו מניחים בתוכנו דימוי כזה,
לפעמים אפילו משהו בגוף מתארגן קצת אחרת,
כמו נאסף,
אלא איכות הזאת של יציבות שאין בה מאבק,
יציבות שהיא לא נוקשה.
אם נחשוב על עץ,
שיחד עם ההיותו נטוע בקרקע,
יש לו ענפים ועלים שזזים ברוח,
יש עלים שסיימו את השלב הזה בחייהם והם נושרים מהעץ אל האדמה,
ויש ניצנים קטנטנים של עלים שנובטים.
על העץ יש את כל שלבי החיים,
הוא ניזון מהאדמה ומעניק לסביבה,
את החמצן,
את היופי,
ציפורים יכולות לנוח עליו,
וגם אנחנו יכולים להיות כמו עץ,
עבור עצמנו ועבור הסביבה,
אותה אפשרות לנוכחות יציבה ופתוחה,
כזו שנטועה בסביבה ומושפעת ממנה,
אבל לא מטולטלת כולה,
ממשיו או שערה,
ואם היא מטולטלת,
היא תדע לחזור אל האמצע,
גם אם זה לוקח זמן.
נוכל להיזכר בקרקע במובן הפיזי הפשוט ביותר,
על ידי הוואת תשום את הלב אל האגן,
אל הברקאים או הקרסולאים,
ועד בעונות הרגליים,
הידיעה הזאת מתוך המגע,
שיש תחתנו רצפה או שטיח או אדמה,
משהו שבעזרתו הגוף שלנו נתמך ומוחזק,
וגם במובן הרחב יותר,
זה של התרגול שלנו,
שגמו אדמה מאוד מאוד גדולה ועתיקה,
אדמה שמיליוני אנשים לאורך אלפי שנים נתמכו בה,
בתרגול ובקהילה המתרגלת,
בחוכמה ובחמלה,
באפשרות פשוט להיות,
כמו שאני כרגע,
אוסף של השתנויות,
ולצידן הכמיהה לחיים של חופש,
ביטחון ולב פתוח.
הלוואי שהלב שלנו ייפתח,
כלפי פנים או כלפי חוץ,
גם אל הסבל וגם אל היופי,
אל האפשרויות שלנו להיות עם קושי וגם עם אהבה,
עם הדאגה לעצמנו ולאחרים,
זו שהמקור שלה הוא אהבה,
לסמוך בזה שיש בחיינו אנשים ודברים שאיכפת לנו מהם,
ולכן הלב שלנו נרעד מול מופעים של סבל,
קושי ופרידה.
הלוואי שפירות התרגול שלנו יהיו נגישים ומתוקים,
עבורנו ועבור כל מי שנבוא איתם במגע,
ומעבר לזה במעגלים הרחוקים יותר מאיתנו.
הלוואי שכל היצורים והיצורות החיים,
כולם יהיו בטוחים וחופשיים.
