אני רוצה להזמין אותנו הבוקר להיות עם הידיעה או המילה,
המילה כאן,
אבל שאנחנו כאן.
ואולי להתעניין במה זה אומר עכשיו,
מה זה בחוויה הישירה של גוף,
של מפגש חושי להיות כאן,
עכשיו.
נחזור על המילים האלה,
אני כאן.
מה מהדהד?
מה נענה?
אולי מילה אחת מהשתיים,
אני וכאן,
מרגישה יותר ברורה או מוצקה.
אולי אפשר לשאול על זה.
מה אני יודעת עכשיו?
איך אני יודעת משהו שאני קוראת לו אני?
מה זה החוויה הזאת,
הרגע הזה?
האם זה המגע של האגן בקרית והמשקל?
האם זו מחשבה שנותנת איזה אופי לענייה זו?
היא לא אומרת,
אני כך או אחרת.
מה תפקיד הנשימה בכל זה?
אולי אפשר לתת לנשימה להיות סוג של משענת,
סוג של קרקע.
מקצב,
בתחושה.
אולי לא צריך יותר.
ומה זה כאן?
להיות פה.
מה זה להיות?
לא כשאלה פילוסופית,
אלא כשאלה של מה מתגלה לנו עכשיו.
להיות כאן.
בהכרח יש מגע עם מרחב.
מרחב פנימי ומרחב חיצוני.
ישנו האור שננגע באוויר קריר.
ישנו אוויר שנכנס ומשתנה ויוצא.
יש מה שהגוף נוגע בו מתחתנו.
ישנו החלל שיש לנו בתוכו איזשהו מיקום.
והגוף תופס בו חלק.
וישנה כל הזמן ההשתנות.
השאיפה מאלמת.
הגוף כמו נותן ללכת.
מתוך השמיטה הזו מתהווה רגע אחר.
מתהווה נשיפה.
מה שהיה לפני רגע כבר לא יחזור.
מה שמתהווה עכשיו.
לא היה כאן קודם.
גם העכשיו הזה שאולי נדמה יציב כמו הקרית.
ברור.
מוצק.
גם הוא חולף.
פשוט מתחלף.
עכשיו מתחלף בעכשיו.
אולי נסכים לנוח בתוך זה.
לבטר על התנועה או הרצון כמו לקרב אלינו את מה שתרם קרה.
או למשוך איתנו את מה שכבר משתנה.
משהו כמו לתת את המשקל שלנו לאדמה,
לקרקע,
לקרית,
לתרגול.
לבטר על עוד קצת ממה שמחזיק.
נאחז.
מתעקש.
זה היה קצת כמו לתת להסכים.
להישתף על ידי מים.
על ידי כלים שמתחלפים זה בזה.
הם מראים אותו דבר והם עשויים אותו חומר.
אבל כל גל הוא חדש ואחר.
הרגע הזה מופיע כמו שהוא.
בלי לחכות שנהיה מוכנות.
אולי כמו בגלישה.
גלישת גלים.
חלק מאיתנו מתבלבל.
אולי מאבד רגע כיוון.
וחלק מאיתנו פשוט שם.
ננגע.
פנה.
מתארגן בלי לדעת.
לפעמים מספיק לזהות שככה זה עכשיו.
התנועה של הרגע הזה.
איפשהו על הטפח שבין יציבות לנפילה.
ושוב ושוב מחדש.
לתוך ההתחלפות המתמדת,
ההשתנות.
מה ישנו.
אם תרצו אפשר להביצום את הלב אל תחושת המרחב של סביבנו.
החלל.
זה שבתוכו אנחנו.
גופים.
נושבים,
נושמים.
חשים.
אבל מסביב וגם בתוכנו.
מרחב וחלל.
רחב.
אינסופי.
אולי אפשר לשחק עם קצת חיוך קטן לעצמנו.
עם ההתמקמות הזאת שיש בה את הידיעה של כאן.
מתוך המגע,
מתוך טמפרטורה.
מתוך ידיעה של המרחב.
של תחושת עצמי.
התנועה בין זה לבין המרחב האדיר.
יש לה שאין לו שם.
ואי אפשר להחזיק בו.
זה שמאפשר את היותנו.
זה שיש חלל.
זה שישנה השתנות.
שהגענו אל הרגע הזה מתוך הרגע שחלף.
ונגיע מתוכו אל הרגע הבא.
ממש כמו אותם גלים בים.
אולי זו יכולה להיות גם איזה סוג של משענת.
או נחמה.
או מקור לחמלה.
להזכיר לעצמנו שגם ממש עכשיו אולי אפשר לשמוט משהו.
שנאחז ללא צורך.
אולי להיזכר שכל מה שניתן להאחז בו הוא בעצם קטן.
זמני.
בשמיטה אולי משהו בנו מהדהד ונזכר.
במרחב,
בחלל הגדולים האלה.
ביותנו בין לבין.
בכל רגע.
אולי זה יכול להזכיר לכתפיים שלנו להתרקח ולנשימה,
להתרווח.
אולי זה יכול לאפשר לנו להתקרב עוד קצת אל הלב.
עוד קצת רקות.
כמו שהגלים קטנים מלטפים את החול.
להיות כאן עכשיו.
אם יש משהו שאפשר לתת לו באהבה,
להישמט.
אם יש משהו שנרצה באהבה להחזיק.
