תשבו ותשארו שלוש נשימות עמוקות בתוך התבוננות איפה אתם נמצאים בלי לנסות לשנות.
עשו התכוונות שתתלכו להישאר את נושא המדיטציה ושתשיגו תובנות.
הרפו ותנו לנשימה להיות יותר קלה ואיתית.
שחררו דאגות והרפו מתחים.
המדיטציה של היום היא על הריקוט של עצמי.
כשאנו אומרים ריקוט זה קיצור לריקוט מטבע עצמי של אובייקט.
מהו טבע עצמי?
טבע עצמי של אובייקט כולל תכונות כמו תיאור של אותו אובייקט,
יכולות של אותו אובייקט,
פוטנציאל של האובייקט.
בקיצור,
כל מה שאנחנו משייכים לאובייקט לטוב ולרע.
למשל יופי,
חוכמה,
חושומו,
בריאות,
טוב לב,
להיות חבר או להיות אויב,
קר או חם,
מושך או דוחה,
קל משקל או כבד,
בעל עיניים פחולות או חומות,
גבוה או נמוך,
שוקל מאה קילו וכך הלאה.
אבל הלא זוהי עובדה שאני שוקל מאה קילו.
איך אפשר להגיד שהאובייקט ריק מהתכונה לשקול מאה קילו?
האם אנחנו דוחים את המציאות?
האם התנתקנו לגמרי?
למה אנחנו משקרים?
להיות ריק מכל טבע עצמי כולל את הריקות מלשקול מאה קילו.
אנחנו לא אומרים שזה פשט או דואג.
אבל זו תפיסה ישירה שלי ומה עיניי ראיתי על המשקל מאה קילו.
האם נראה שיש פה סתירה?
אולי מתכוונים בריקות רק שיצורים שונים כמו אנשים וחיות יש להם תפיסה שונה כמו עם העת?
דבר ראשון,
הריקות לא שוללת את קיומם של דברים.
מה שלא קיים איננו ריק.
רק מה שקיים הוא ריק.
אוקיי,
בסדר.
לפחות לא טוענים שאני ממציא דברים שלא קיימים.
אבל למדנו שהכל השלכות זה לא סתירה.
אין סתירה.
דברים הם קיימים והם השלכות.
הדברים קיימים בשבילנו בזכות זה שהשלכנו אותם.
ולשלכנו אותם הם לא היו קיימים בשבילנו.
אולי נתקלתם בדוגמה שמישהו אמר שמשהו קרה.
אולי עברה ציפור יפה ואתם לא ראיתם כי הסתכלתם לכיוון אחר.
בשבילכם הציפור לא הייתה קיימת כי לא השלכתם אותה.
ובשבילה מי התקיימה כי הם השליכו אותה.
בסדר,
אני מבין ציפור קיימת או לא קיימת כי היא ריקה.
אבל מה עם המשגל שהראה מהכילו?
אז אנחנו כבר מאמינים שהנמלה לא תראה שם מהכילו.
גם ברור שמישהו אחר שיסתכל מזווית אחרת יכול לראות 99.
5 קילו או 100.
2 קילו.
אפילו אם אני אסתכל על המשגל בעוד חמש דקות יש זיגוי טוב שיראה משגל אחר.
אתם מכירים מקרים כאלה?
אבל עדיין יש לי קושי עם זה שה-100 קילו זו תכונה של האובייקט או שהיא באה ממני.
אז איך לתרץ?
אולי אפשר לתרץ עם ההריות של האובייקט.
אם האובייקט נעלם ומופיע מחדש בכל רגע,
סביר שהוא יכול להופיע מחדש קצת שונה מאשר היה לקודם.
אז שום תכונה לא מתמידה עם האובייקט כי האובייקט בעצמו לא מתמיד.
אם כך,
התכונה לא באה מהאובייקט אלא באה ממני.
האובייקט לא קיים יותר מערפיים.
התכונה ברגע שאני חושב עליה היא כבר הרגע שאחרי היא מתייחסת לאובייקט שכבר לא קיים.
אם זה נכון,
מה הסיבה שראיתי את המשקל שראיתי?
לכל דבר יש סיבה.
אם המשקל בא ממני,
זה מוכרח להיות אבשלה קרמית שלי.
ומדוע המשקל מוצא חן בעיניי או לא?
כנראה בגלל שהמעשה או הדיבור או המחשבה שהאבשלה הקרמית שלהם גורמת לי לראות מהקילו,
הייתה עם מוטיבציה טובה או לא.
עכשיו אני מבין מדוע ריקוטי חוכמה היא קשורה בשיטה.
החוכמה קשורה בשיטה שהיא למעשה לעשות חסד.
לסכם,
התכונה שאני חושב שהיא שייכת לאובייקט,
היא לא שייכת לאובייקט כי האובייקט שאליו שייכתי אותו כבר מזמן לא קיים.
אז אם הוא האובייקט לא קיים,
לא יכולה להיות שום תכונה שירת אליו.
אז התכונה שאני משייך לאובייקט מוכחה לבוא ממני.
ואם אני.
.
.
אם התכונה מוצאת חן בעיניי או לא מוצאת חן בעיניי,
אז זה תלוי בקרמה שלי.
כלומר,
מה הייתה הכוונה שלי בזמן שעשיתי או חשבתי או אמרתי משהו שזה ההבשלה שלו.
אז זה נותן לכם טיעון אחר מדוע דברים הם ריקים מכל טבע עצמי.
ובשביל להעביר לכם את זה יותר,
אז תעשו פולמוס ותראו אם זה נכון או לא נכון,
הגיוני או לא הגיוני.
סקמו לכם את הדיונולוגיה הזו.
אוקיי.
לאט לאט אתם יכולים לחזור לפה ולפתוח את העיניים.
